יקבים בכשרות צהר – אתגרים ופתרונות
אגף הכשרות של ארגון רבני צהר הוקם על מנת להרבות כשרות בעם ישראל, מתוך אחריות לכל חלקי העם: דתיים, מסורתיים וחילוניים. לכן כשרות צהר מקפידה לשמור על עיקר הדין, ולבחון את המנהגים להקל ולהחמיר בהתאם למטרתם ותועלתם. במקומות רבים מקובל להחמיר ולאסור יין שנגע בו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. טעם הדבר הוא מפני שיין שנתנסך לשם עבודה זרה – כלומר שהוקרב לפני עבודה זרה או נמזג עבורה -אסור מהתורה (שמות ל"ד, ט"ו-ט"ז). כהמשך לכך גזרו חכמים על סתם יין של גויים עובדי עבודה זרה וכן על מגע שלהם ביין שלנו שייאסר בשתייה, מתוך רצון למנוע קרבה והתבוללות (שו"ע קכ"ד, א'; ו').
מכיוון שהשבת היא אחד מיסודות היהדות, כתבו כמה מראשוני הפוסקים שגם יין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפהרסיא יאסר, כדין יין שנגע בו גוי. ואף שדין זה לא נכתב במפורש בגמרא ורוב הראשונים לא הזכירוהו, הסכימו רוב הפוסקים בדורות האחרונים לדעת המחמירים, מתוך מחאה ודאגה לעתיד האומה. מכיוון שקשה להיזהר מלגעת ביין במהלך היצור, פשט המנהג שלא לתת כשרות ליקב שהעובדים בו הם מחללי שבתות.
מזה כשלוש-מאות שנה התעוררה מחדש שאלת היחס למחללי שבת בפרהסיא, שכן למרבה הצער רבים מישראל החלו לחלל שבת, עד שנוצר מצב שבו השבת כבר איננה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית ולכן גם חילול שבת בפהרסיא נחשב כחילול שבת בצנעה. לא זו בלבד, אלא שאם בעבר המחאה כנגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים, בדרך כלל, המחאה הרחיקה יותר משגדרה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס כנגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות, אינו נחשב כגוי.
עוד כתבו שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כאנוס, הואיל ואינו מבין את חומרת חילול השבת. (שו"ת בנין ציון חדשות כ"ג; מלמד להועיל או"ח כ"ט; אגרות ראיה ח"א אגרת קל"ח) ועוד הוסיפו שההחמרה בהרחקות אלו, עלולה לגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש). לדעות אלו ייצור יין ע"י מחלל שבת אינו אוסר אותו בשתיה.
בעשורים האחרונים נפתחו בארץ יקבים בוטיק רבים. העסקת עובדים שומרי מצוות בענף עונתי ובמיקום מרוחק כרוכה בקשיים אופרטיביים ובעלות כלכלית שמכבידה על רווחיותם של יקבי הבוטיק, לכן יקבים רבים מעדיפים שלא להיות כשרים, ולייצר יין עבור אנשים שאינם מקפידים על כשרות באופן מלא. כתוצאה מכך גם שאר הלכות היין, כגון: טבל, ערלה, כלאיים, שביעית, מגע נכרי ושביתה בשבת וחג אינם נשמרים.
במציאות זו מנהג החומרא להימנע משתית יין שיוצר על ידי אדם שאינו שומר שבת, אינו משיג את מטרתו וגם גורם להרחקת יהודים מהדת והכשלתם באיסורים נוספים. בנוסף לכך היקבים בימינו יותר ממוכנים מבעבר וייתכן שנגיעה ביד נעשית רק במיעוט מהיין והוא בטל ברוב. איסור סתם יינם של גויים הוא מדברי חכמים וכאשר יש ספק אם גוי נגע ביין או במקרה של ספק מחמת מחלוקת הפוסקים, היין מותר בשתייה (ירושלמי סנהדרין ד', ז'; שו"ת הרא"ש כלל י"ט, א'; רמ"א קכ"ח, ב'; שו"ע קכ"ט, י"א, ועוד רבים).
לסיכום: הימנעות מצריכת יין שיוצר על ידי מחלל שבת בפרהסיא היא מנהג חומרא שכיום אינו משיג את מטרתו (אלא להיפך). לדעת פוסקים רבים מעמדו של מחלל שבת בימינו קל יותר. עמידה במנהג החומרה כרוכה בעלויות גבוהות ובקשיים אופרטיביים, עד שבעלי יקבים מעדיפים לוותר על הכשרות, והתוצאה היא שציבור רחב נכשל באיסורים חמורים יותר, בזמן שבעלי היקבים מוכנים לשבות ממלאכה ביקב בשבת, להפריש תרומות ומעשרות ולהימנע מאיסורי: טבל, כלאיים, ערלה, שביעית ומגע נכרי ביין. גם לדעת המחמירים לא בטוח שמחלל שבת נגע ביד ברוב היין, אלא ייתכן שנגע רק בכמות מועטת שבטלה ברוב, ולכן ההידור הנכון בימינו הוא לתת כשרות גם ליקבים שבהם העובדים אינם שומרי שבת כהלכתה ולצרוך את תוצרתם. לכן 'כשרות צהר' מפקחת גם על יקבים כאלו ומאשרת לצרוך את תוצרתם מתוך הבנה שהדרך הנכונה להרבות כשרות ואחדות בעם ישראל היא לאור בחינת המציאות מעת לעת, ומתוך אהבת הבריות וקירובם לתורה, והאמת והשלום אהבו.