להתחתן בחתונה יהודית
חתונה היא אחד הרגעים המרגשים והחשובים ביותר בחייו של אדם. יעידו על כך ההכנות הרבות החל מהקשר הנטווה בין בני הזוג וכלה במאמץ ובמחשבה המושקעים על ידם בעיצוב הטקס והאירוע לפרטיו הקטנים ביותר.
החופה היהודית, כדת משה וישראל, אותו טקס עתיק שהתעצב במהלך אלפי השנים האחרונות כפי שאנו מכירים אותו כיום, הינה הלב של החתונה, שהופך אותה מעוד 'רק מסיבה' למעמד אישי בו בני הזוג מביעים את אהבתם ותקוותיהם להמשך החיים באמצעות המילים המנהגים והברכות העתיקות.
תחת החופה עומדים חתן וכלה, כל אחד מהם הינו אדם פרטי שלם ומלא, וביחד יש להם זוגיות שהיא ייחודית להם. אבל לא רק הם כאן. אחריהם נמשך שובל מבית ההורים. כל אחד הינו כעין סיכום של שנים רבות ודורות עבר, עד כדי כך שלפעמים, בחתונות מסוימות, יש ממש תחושה כאילו הדורות הקודמים עומדים לפנינו ממש כאן ועכשיו.
כך בהתבוננות מן ההווה, דרך העבר, אנו מביטים לעבר העתיד. למשפחה החדשה שנוצרת ופותחת פרק פרטי וחדש בהיסטוריה כללית של עם עתיק.
הבחירה דווקא בחתונה יהודית כמסגרת הטקס המעגן את הנישואין היא בחירה לראות את כל המסלול הזה, את העבר ההווה ואת העתיד, כשרשרת אחת, ולבחור לקחת בו חלק. להסכים להיות חוליה בשרשרת הזו. לומר את המילים והברכות ולזכור שעבר של ארבעת אלפים שנה מתכנס מתחת לחופה. וכשאנחנו עומדים כאן בחופה כל זה עומד כאן איתנו, וזה מרגש. להיות חלק מעם, מתרבות, מזהות.
ננסה להציץ ביחד לתוך המשמעות או הרקע לחמישה מרכיבים שונים בחופה כדת משה וישראל. לא מתיימרים להקיף הכל רק בבחינת מנה ראשונה..:) להגיע לחופה ממקום קרוב ומשמעותי יותר עבורכם.
1. לא תמיד זה היה בדיוק כך
בעבר תהליך ההתקשרות של בני זוג נפרש על פני שני טקסים, קידושין (שנקראו אז אירוסין) ונישואין, אשר ביניהם עבר זמן ממושך של כשנה!
לאחר הקידושין, הטקס הראשון, נחשבו בני הזוג כמעט כנשואים לכל דבר אלא שלא התחילו עדיין את חייהם המשותפים. רק לאחר שנה נערכו הנישואין (כניסה לחופה) וחיים משותפים החלו.
כל שלב כזה שינה את מעמדם ההלכתי ואת מצבם האישי של בני הזוג. אפשר לומר שכל שלב קידם את הנישואין אל האיחוד השלם ביניהם.
בימי 'הראשונים' (המאה ה-11 למאה ה-15),כדי למנוע בעיות שונות שהיו כרוכות בהפרדה בין שני הטקסים, הלך והשתרש המנהג לקיים את הקידושין והנישואין ביחד, במעמד אחד, כפי שמתקיים היום. וכך, שלבים שבעבר לקחו זמן רב, ונפרסו לאורך שנה נעשים היום בתוך זמן קצר. תהליך ההסתגלות הרגשי והמעשי אינו נפרס על מרחב זמן אלא נדחס כיום לחצי שעה של חופה! חסרונו של שלב מקדים הוסיף ביסוס לטקס האירוסין המקובל כיום, שמהותו הודעה על כוונת בני הזוג להתחתן.
מעמד אחד משותף לטקס הקידושין והאירוסין, הופך את החופה למאד דרמטית. כמו במחזה בו נדחסים פרקי חיים שלמים למשך זמן קצר. עובדה זאת מהווה בסיס לעיצוב המרכיבים השונים של החופה כדת משה וישראל.
2. "הרי את מקודשת לי"
המילים הקנוניות והמרגשות האלו הן השיא והחתימה של החלק הראשון של החופה – הקידושין (אירוסין של פעם). השלב בו בני הזוג מתחייבים זה לזה. הרגע הגדול הזה נפתח באמירת ברכת האירוסין: "…אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין". ברכה זו מתארת את מצבם של בני הזוג בשלב בין הקידושין לנישואין; הם כבר קשורים זה בזה אך הם עדיין אינם חיים ביחד. הזכרת איסור זה לפני ברכת הקידושין, מדגישה את האמור לעיל: אין החתונה נעשית בבת אחת אלא בשלבים. האיסור המוקדם מדגיש כיצד האסור נותן משמעות למותר.
אחר הברכה מברכים על היין והחתן פונה לכלה ואומר לה, הרי את מקודשת לי. הטבעת הנענדת על אצבע הכלה מסמלת את מעשה הקידושין; את היישות המאוחדת החדשה שנוצרה – האיש והאישה כשני איברים נפרדים של גוף אחד. כשם שהטבעת עגולה ואינסופית אנו מאחלים לזוג שכך תהיה אהבתם.
מקודשת. זו המילה עליה כורתים את ברית הנישואין. מה זה בעצם אומר? איך אפשר להתקדש למישהו? ואולי צריך לשאול מה קדוש בעיניך? מה קדוש בעינייך?
כשאנו אומרים אני מקדיש לך ספר, מקדיש לך מזמני ועוד, אנו מתכוונים כי אנו בוחרים לייחד משהו עבור אדם או מטרה מסוימים. אנו מצביעים על מה ראוי בעינינו להקדיש לו איכות זו. ההקדשה מייצרת דריכות, ריכוז, התרוממות נפש וחיבור. בני הזוג יוצרים כעת עולם משותף אך פרטי משאר העולם. הקדש. וכמה עבודה דרושה ומאמץ יש להשקיע, במיוחד כיום עם רעש רקע תמידי של רשתות חברתיות, כדי להשאיר אותו ככזה; פרטי, מרגש, קדוש ולא חשוף.
בחתונה המקפלת תחתיה עבר הווה ועתיד, יש תחושה של מגע עם הנצח. המילה מקודשת מזכירה לנו כי בהתקשרות בין החתן לכלה מעורבת גם שכינה. אנו מקווים ומתפללים שקדושת הקידושין תמשך אל תוך החיים המשותפים, "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז, א), המרחב בין בני הזוג, מרחב הזוגיות, יכול להתאפיין בשכינה, קדושה, אהבה, מסירות וכבוד הדדי.
3. כתובה
מסמך חשוב בן אלפיים שנה המספר סיפור זוגי מורכב – לפני שמדברים על זוגיות ורומנטיקה עוסקים בדברים פשוטים כמו לחם לאכול ומקום לישון בו. החתן חותם, בדרך כלל לפני החופה, על הכתובה בה מפורטות כל התחייבויותיו כלפי אשתו לעתיד. אנו יודעים על מנהגים עתיקים במצרים ואמסטרדם בהם נהגו לקים טקס התחייבות מקביל של הכלה, אך כיום נוהגים שהתחייבות בכתב עושה רק החתן.
הקראת הכתובה יוצרת הפרדה בין טקס הקידושין לטקס הנישואין.
לא במקרה נבחרה דווקא הכתובה לצורך ‘הפסק' זה. קריאת הכתובה ומסירתה מבטאות שאיפה לזוגיות עוצמתית עד כדי רצון לקבוע מערכת מחויבויות שאין לסור ממנה.
אחד החידושים המרכזיים בנישואיןּ על פני צורות זוגיות אחרות, הוא המחויבות, במחויבות ישנו עומק של קשר שאינו קיים בלעדיה – בזוגיות ללא התחייבות, ירצו בני הזוג להגן על עצמם מנטלית כחשש מפני פרידה אפשרית. מצב זה עלול ליצר תודעה של נוכחות-נפקדות בתוך הקשר. אני פה, אבל משהו בי בודק בחוץ אפשרויות נוספות, למקרה…. זהו מצב של "אי פריקת מזוודות רגשית". כאשר אתה אורח במקום מסוים אתה פורק רק מה שחיוני. אך את עומק המזוודה אתה משאיר. בזוגיות ללא מחויבות כל אחד מבני הזוג לא פורק את המזוודה הרגשית שלו לגמרי. רק אחר התחייבות נוצר מקום בו אנחנו יכולים לפרוק גם שכבות עמוקות יותר של האישיות שלנו, שהולכת ונגלית.
4. טקס הנישואין – שבע ברכות
מהי ברכה? ברכה היא רגע של מפגש בין המברך למבורך המאפשר למבורך לזכור מי הוא. כשאנו מברכים מישהו אנו מאירים נקודה מסוימת או אספקט מסוים שנמצא בו, ומאחלים לו לפרוץ החוצה. עיקרו של טקס הנישואין הם שבע ברכות הנאמרות על ידי הרב עורך החופה או על ידי האנשים שתזמינו לברך אתכם.
תוכן הברכות מבטא יותר מכל את המתח הדרמטי בין שני פניה הכפולים של החתונה; מצד אחד אירוע פרטי, אישי מאד, ומצד שני כללי ציבורי ובעל מימד של המשכיות של העם כולו.
ממש כשם שבאופן פיזי, סביב החתן והכלה עומדים במעגל הראשון הורים ואחים, המשפחה הקרובה ביותר, במעגל רחב יותר חברים קרובים וככל שמתרחקים מהמרכז בדרך כלל גם הקרבה יורדת. כך גם ברכות החתונה נעות בין המעגל האישי: ברכות הנוגעות לחתן וכלה עצמם ומתייחסות לשמחתם, לעבר ברכות המסמלות מעגל קרבה בינוני המתייחס למישור הלאומי: לעם ישראל, ולארץ ישראל. ומשם לברכות המתייחסות לחתן והכלה כגבר ואישה אוניברסליים, המסמלות מעגל קרבה רחוק יותר.
5. אם אשכחך ירושלים ושבירת כוס
את העובדה הפשוטה, כי אנו יכולים לקיים חתונות במדינת ישראל ואפילו בירושלים, אף פעם אין לקחת כמובנה מאליה. מה שעבור הסבים והסבתות שלנו היה חלום שקשה לדמיין, הוא מציאות החיים הפשוטה שלנו. יהודים בכל הדורות ברכו בחתונה וכמהו לירושלים במילים אלו גם כאשר זה היה נראה רחוק ובלתי מציאותי.
אבל עדיין, למרות שירושלים גדולה ומפותחת מפכי שהייתה אי פעם, במובן העמוק של המילים, הסיבות שהביאו לחורבנה לצערנו עדיין כאן, מלחמת אחים, שנאה וייאוש.
במובנים מסוימים ירושלים עדיין חרבה.
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קל”ז ו).
גם כאן, באופן דומה אותו מוטיב של ערבוב הפרטי והציבורי, האישי והלאומי, באה הזכרת ירושלים ושבירת הכוס להזכיר – כי יש עוד חורבן בעולם, והשמחה לא שלמה. כעין עצירה בתוך השמחה וההתרגשות. גם בבית הפרטי שנוצר כאן עכשיו, השמחה לא יכולה להיות שלמה. היחידה הקטנה של המשפחה אינה מתקיימת באופן בלתי תלוי מגורל החברה והארץ. השילוב בין זיכרון העבר, ההווה, והתקוה לעתיד, מעצימים את המשקל של כל אחד מהם.
מבט נוסף על משמעות שבירת כוס, כפי שמציעה פרופ' מרים פאוסט במאמרה מבט נוסף על מנהג שבירת הכוס בחופה, מזכיר כי שבירת כוסות אינה בדרך כלל חלק מהתרבות שלנו. ההפך, אנו משתדלים שלא לשבור אותן ביומיום. אולי בגלל זה שבירת הכוס בחתונה מעוררת תמיד התרגשות בקהל. אבל לפעמים כשאנו שוברים כוס ללא כוונה אנו רואים שזה לא נורא כל כך, לשבור כוסות זה חלק מהחיים. שבירת כוס פומבית בחופה מתקשרת ליכולת להתגבר על מחסומים רגשיים המלווים את ההתקשרות בקשר אינטימי של אהבה ונישואין. החתן השובר את הכוס במהלך החופה, לפני כל קהל הנוכחים, מצהיר בעצם על החלטתם של בני הזוג לעבור לשלב חדש ושונה בחייהם; ואת ההבנה שלהם כי מעבר זה כרוך בשינויים, בהסתגלויות וב"שבירות" מסוגים שונים, שהן הכרחיות לצורך בנייה של מהות משותפת חדשה.
יצאתי אל משוש חתן וכלה
וראיתי
כי הם שוזרים תקווה עדינה
ביקשתי:
יוצר האדם
עשה שיהיה בניינם
בנין עדי עד.
זלדה.
