ביום שישי הקודם התקשרו אלי שניים. עם הראשון שבהם, שלצורך העניין יקרא נעם, למדתי יחד באוניברסיטה לפני מס' שנים. נעם שהיה מאז ומעולם "חילוני" מצוי, עובר בשנתיים האחרונות, מאז התחתן, תהליך איטי-עצמאי של התקרבות למסורת. זה התחיל עם התפילין שמאז הבר מצווה היו מונחות בארון. בשנה האחרונה הצטרפו אליהם השבת, שמירת הכשרות, שמירה על טהרת המשפחה ועוד כהנה וכהנה. פה ושם אני משמש לו מורה נבוכים ("אתה יודע איפה יש מקווה לגברים בירושלים?" "בפורים מותר לנסוע במכונית ולהדליק אש?"), והאמת היא שלא תמיד יש לי תשובות. נעם התקשר בכדי לשאול האם בשבועות מניחים תפילין, ולאחר שעניתי לו שלא, עוד הוסיף והקשה כהנה וכהנה ואני השתדלתי לענות כמיטב יכולתי, וכך נפרדנו באיחולי שבת שלום וחג שמח. אחריו התקשר אמיתי, איתו למדתי יחד בישיבה. אמיתי בישר לי כי פתח רשמית את עונת הרחצה בים באותו יום שישי, והפעם הוא החליט כי הוא עושה זאת "בחוף רגיל" אחרי שנים בהם החוף הנפרד נמאס עליו. "מה אומר לך איתמר, לא חייבים אפילו להיכנס למים כדי ליהנות", בישר. "אתה שוכב על החוף והכל גן עדן".
הקוטביות שבין שני הסיפורים והדמויות הזכירה לי את העלון של תנועת "ראש יהודי", שאותו אני לוקח לרוב בבית הכנסת ובדרך כלל נהנה מאוד מהקריאה בו. אני אוהב לקרוא את דבריו של הרב יובל פרוינד המופיעים בו תדיר וכן מסיפוריהם של החוזרים בתשובה המופיעים בעמודו האחורי. האותנטיות שובת הלב שבה הדברים נכתבים ונמסרים, מראים לי בכל פעם מחדש כי ללא ספק אחת מהחמצות חיי הגדולות (אם מותר לדבר על החלטה אלוקית כהחמצה) היא העובדה שנולדתי למשפחה דתית. לו הדבר היה נתון לשליטתי הייתי מבכר ללא ספק להיוולד למשפחה חילונית וביום מן הימים לחזור בתשובה. המקוריות שמגלים רבים מהחוזרים בתשובה בעבודת השם שלהם וכן יראת השמיים האמיתית שבהם, מעדים כאלף עדים כי אחד מההבדלים המהותיים בין אדם שנולד דתי וחוזר בתשובה הוא הפער שבין הצורך לעשות את הדברים (כי כך ראוי, כי כך למדנו והתחנכנו וכו') לבין הרצון האמיתי והכן לקיים אותם. למרות שאת מיטב שנותיי העברתי עטוי ומלובש בכל הסממנים המעידים כי אני "דתי" (התפללתי במניין, הנחתי תפילין, פה ושם אפילו שמעתי שיעור כזה או אחר), הללו נעשו בעיקר במסגרת הפרוטוקול- כי כך צריך לעשות. מעשים בעלמא נטולי רגש ומשמעות. סוג של צ'ק שספק גדול אם יש לו כיסוי.
לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי יחד עם עוד כמה עשרות אנשים בשיעור במרכז "שורשים" ליד רחוב שינקין בת"א. היו שם נשים וגברים, דתיים, חרדים וחילוניים. צעירים לצד סבתות שפרשו לגמלאות. מקבץ בלתי-אפשרי של נשמות המעיד כי מה שעד לא מזמן היה מכונה "תנועת התשובה" הפך לתנועת-מחאה חוצה מגזרים וגבולות. אני כותב "מחאה" משום שהגורם המביא אנשים דתיים וחילוניים כאחד למרכזי תשובה כמו "שורשים" וראש יהודי" הוא החיפוש אחר האבידה האישית שלהם. החילוניים יאמרו כי הם מחפשים משמעות, הדתיים לעומת זאת, יספרו כי הם מחפשים סוף- סוף להרגיש משהו, אולם הצד השווה שבכולם היא אותה עצבות ואפרוריות שמשתלטת על החיים. סוג של גלות בנשמה. בסופו של דבר, כך מתברר, כולנו חוזרים בתשובה. כולנו מחפשים.
כמו עם נעם, גם את השיחה עם אמיתי סיימתי כשחיוך על פני ולא רק משום שאת שניהם אני אוהב מאוד. מדובר בהכרה כי הסיפור של שניהם הוא למעשה אותו סיפור. בעיני שניהם חוזרים בתשובה הנמצאים בשלבים שונים של אותו תהליך. כל אחד מהם מתקן את הטעויות שנעשו בדרך בה הם התחנכו, כשבסופו של דבר אין לי ספק ששניהם יגיעו לאותה נקודת סיום. בסיפור הזה אין קיצורי דרך, כך גם אני למדתי על עצמי.
לפני כמה שבועות בן אדם שאינני מכיר, לקח אותי טרמפ במכוניתו בשעת לילה מאוחרת. אינני זוכר על מה דברנו, אולם בשלב מסוים שאל אותי הנ"ל: "תגיד לי כמה זמן אתה כבר חוזר בתשובה?". לקח לי כמה רגעים להשיב לבחור על שאלתו, שכן סערת הרגש שבה הייתי נתון בעקבות שאלתו, השמחה שהוא גרם לי בכך שחשב כי אני חוזר בתשובה ולא דתי מבית, הציפו אותי באושר גדול. "יום אחד", אמרתי לו לבסוף. "אני חוזר בתשובה כבר יום אחד שלם".
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
