אמנם אדי האלכוהול עדיין סביבנו וניחוח היין עודו מורגש, אולם ככל שאנו מתרחקים מפורים והמסיבות, הדעת מתפנה לחשוב הלאה. חוץ מחג הפורים דבר נוסף ומשמעותי מאוד קרה השנה בי"ד אדר. מדובר בתאריך האחרון שעד אליו ניתן היה לדחות את הגיוס לכל מי מביניכם- השמיניסטים שחשב על לימודים במכינה, ישיבת הסדר או ישיבה גבוהה. בהנחה שרובכם אכן דחיתם את הגיוס, (ולו מתוך הרצון הברור לתת ארכה נוספת להתלבטות, שכן לבטל את הדחייה תמיד ניתן), הרי שכעת באמת מתחילות השאלות הגדולות והאמיתיות: לאן הכי כדאי ללכת בשנה הבאה? מה הכי מתאים לי? האם להתגייס מיד באוגוסט ו'לצאת לחיים' כמה שיותר מהר? ואולי ללכת למכינה לשנה, שנה וחצי, "למלא מצברים" ורק אז לצאת לצבא? ובעצם אולי הכי כדאי לי ללכת לישיבה ולהיבנות על פני תקופה יותר ארוכה? ההתלבטות היא, כאמור, משמעותית מאוד, שהרי קרוב לוודאי שההחלטה שלכם עתידה להשפיע לא רק על השנה הבאה אלא גם על השנים שלאחריה ואולי אף יותר מזה.
השיקולים הם רבים. היתרונות והחסרונות בכל מסלול הם מורכבים, אולם מאחר שבסופו של דבר החלטה חייבת להיות, הנה כמה נקודות:
אחד מהדברים המרכזיים שמונעים משמיניסטים רבים לבחור בתום הלימודים בישיבה או בתיכון במכינה וובוודאי בישיבה, היא המחשבה כי חבל על זמן יקר ולכן כדאי לצאת לחיים כמה שיותר מהר. מחשבה זו האומרת כי כדאי לנצל את השנים היקרות הללו, נובעת ללא ספק מרצון טוב ואמיתי. אולם יחד עם זאת, קשה לומר על שנים אלו שבהם ניתן ללמוד תורה, להתפתח ולעדן את האישיות כי הם "בזבוז זמן".
דבר נוסף שמרתיע רבים מהשמיניסטים (לפעמים עוד יותר מ"בזבוז זמן") הוא הפחד משינוי. רבים מהבוגרים אומרים לעצמם כי אין להם סיבה ראויה בשבילה כדאי להשתנות. "זה אני, ומה רע לי באיך שאני", "למה לי לשנות את כל מה שהתרגלתי אליו" ועוד כהנה וכהנה אמירות על זו הדרך, ניתן לשמוע משמיניסטים רבים. לאמירות הללו מתווסף גם הפחד מלהיראות כמו "החבר'ה האלה- שם בישיבה".
האמת היא שבשורשו של פחד זה טמונה מחשבה אמיתית ונכונה. הפחד שמה אדם יאבד את אישיותו וכי באחד הימים הוא יתבונן בעצמו ויראה מישהו אחר, אדם שהוא זר לעצמו, הוא אכן פחד אמיתי. אולם דווקא בהקשר זה קיים הכרח להבין היטב את פעולתה של התורה על האדם. בשונה מחוכמות אחרות שעניינן לשנות את האדם מבחינה חיצונית, התורה היא חכמה פנימית שעניינה לחשוף מיהו האדם. המחשבה שהתורה משנה את האדם בטעות יסודה. מי שזוכה להיפגש עם התורה באמת זוכה להיפגש עם עומק אישיותו. באמצעות התורה הוא מצליח לגלות את הרבדים היותר עמוקים שבאישיותו ובכך להעצים את דמותו. התורה מאפשרת ללומד לשוב אל עצמו ומתוך כך לשוב אל אלוקיו, ועל כך אנחנו מברכים כל בוקר "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". עולם התורה בכוחו לעדן ולשכלל את מידותיו של האדם ומאפשר לו להיפגש עם הנשמה שטמונה בקרבו.
נקודה זו ראויה לשוב ולהתחדד דווקא במציאות כמו זו שלנו שבה רבים כ"כ האנשים שמחפשים למצוא את עצמם בכל מיני מקומות, והם כלל אינם מודעים לכך שהאבידה נמצאת בתוכם. על כך נאמר: "טועמיה חיים זכו".
הרבה שמיניסטים מגיעים למכינות ולישיבות עם חששות ועם ספקות, אולם לאחר תקופה שבה הם מכונסים בעולמה של תורה ונפגשים עם דבר ה', הם מסתכלים לאחור ומודים על הרגע שהחליטו החלטה כל כך משמעותית. הם קיבלו את ההחלטה של החיים, אז האם לא שווה לפחות לנסות??
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
