שאלה:
אני אמור לסיים השנה את לימודי בישיבה התיכונית ואמור להחליט על מסגרת המשך. אני בא ממשפחה שאפשר לכנותה "תורנית מאוד",ולהורי די ברור מה ולאן אני "צריך" ללכת בסוף השנה. מבחינת הורי השאלה העומדת בפני היא איננה האם ללכת לישיבה אלא באיזו מהישיבות לבחור. יש גם את אחי הגדולים ממני ש"סימנו" את הדרך לבאים אחריהם. אני אמנם התקבלתי לכמה ישיבות לשנה הבאה, אבל לאחרונה אני מבין שאני בכלל לא מעוניין ללכת לישיבה. די ברור לי שהכיוון שלי צריך להיות מכינה קדם צבאית, אולם אני מתקשה להעביר את המסר בבית. בפעמים בהם ניסיתי לרמוז להורי על הנושא, הם עשו את עצמם כאילו לא שמעו. הזמן הולך ואוזל ואין לי מושג מה אני אמור לעשות. ההרשמה במכינות גם היא הולכת ונסגרת, ואילו אני לכוד בין המחויבות הפנימית שאני חש להורי ובין המחויבות לעצמי. מה יהיה?
תשובה:
ראשית, אינני יכול שלא לברך על כך שדברי נקראים גם על ידי בני הנוער ושגם אצלם קיימת נכונות לפנות עם דילמות. הבעיה אותה אתה מציג נוגעת לאחת הסוגיות המרכזיות של גיל ההתבגרות והוא התהליך בו המתבגר מעצב את אופיו, אישיותו וזהותו ביחס להוריו. לעתים נוצר ניגוד בין רצונו של הצעיר להמשיך ולהשתייך למסגרת ולמסורת המשפחתית לבין הצורך שלו לגבש זהות נפרדת ועצמאית. מדובר בתהליך של גיבוש זהות אישית המתבטא בבחירות שהצעיר עושה בתחומים שונים כמו צורת לבוש, החברים איתם הוא מסתובב, הערכים החברתיים והפוליטיים אותם הוא מאמץ, התנהלותו הדתית, המקצוע אליו הוא נמשך ועוד.
מבוגרים מתייחסים לנוער בשלב זה של החיים בצורות שונות. ישנן משפחות שהן מאוד פתוחות והמצהירות כי הילדים שלהם יכולים לבחור לעצמם כל דרך חיים שיחפצו ובלבד שיהיו שלמים עם בחירתם. מדובר במשפחות בהן הערכים הבולטים הם ערכים של חופש, חוסר שיפוטיות, כבוד לזולת ומתן אמון. ישנם משפחות אחרות, ולדעתי הן מהוות את הרוב המוחלט, שבהן קיימות צפיות ברורות לגבי האופן בה הילדים אמורים לנהל את חייהם. במשפחות אלו מחנכים את הילדים מהלידה לכיוון מסוים דבר שיוצר ציפיות ברורות מהילד בהמשך הדרך. מהתיאור שלך ניתן להניח כמעט בבירור כי המשפחה שלך שייכת לסוג השני.
במשפחות שכאלה, התקופה בה אתה נמצא כיום, היא אחת מהקשות עבור הורים וילדים כאחד. זוהי תקופה של החלטות חשובות ואף גורליות, וההורים שעדיין רואים את עצמם כאחראים להעלות את ילדיהם על דרך המלך – לפחות כפי שהיא מוגדרת בתפיסת העולם שלהם – לא תמיד מסוגלים להשלים עם תביעות העצמאות של המתבגר. הילדים שמגיעים לבגרות מרגישים כי הם רוצים להחליט עבור עצמם ולשאת בתוצאות של החלטותיהם. הם כבר לא מוכנים שיגידו להם מה לעשות, גם במחיר של טעויות אותן הם עלולים לעשות.
אני חייב לומר כי מצד האמת אני חושב ששני הצדדים צודקים. הורים יכולים וצריכים להמשיך ולחנך גם אחרי גיל 18, אולם אין הדבר אומר שילדים לא צריכים ללמוד לקבל החלטות ולשאת באחריות להחלטות אלו. מדובר במאזן כוחות עדיין שחייב להיות מגובה בדיון שבה ממקום של הבנה וכבוד הדדי. צעירים בגילך לא פעם משנים את דעתם בצורה קיצונית בתוך פרק זמן קצר מאוד. מה שנראה מוחלט היום עשוי להיות מוטל בספק מחר. מצד שני אסור שהצורך של ההורים "לא לבייש את הפירמה" תגרום לכך שתלך למסגרת שאינה מתאימה לך, גם אם האחים הגדולים שלך עברו את אותו מסלול בהצלחה.
לפני זמן לא רב עמד הבן האישי שלי בדיוק באותה דילמה שאתה מתאר. הוא התלבט קשות בין הליכה לישיבת הסדר ובין מכינה קדם-צבאית. כמו הוריך, גם עמדתנו הייתה כזאת בעד ישיבת הסדר ועמדתנו זאת גם הייתה ברורה לחלוטין לבננו. יחד עם זאת, הוא גם ידע שאנו מוכנים לתת לו את מלוא הזכות לבחור את המסגרת בה הוא ילמד. בסופו של דבר, אחרי לבטים מרובים בני בחר בישיבת הסדר. ביום הראשון התקיימה שיחת הכירות בה ראש הישיבה פרס את סדר היום בישיבה: קמים, מתפללים, אוכלים, לומדים, מתפללים, אוכלים, נחים, לומדים, אוכלים, מתפללים, לומדים וכו'. אני זוכר שבני הביט בי ושאל: "מה אני בכלל עושה פה??". הימים עברו ובינתיים בננו השתלב בישיבה בצורה מאוד חיובית. הזדהה מאוד עם הישיבה וערכיה ובסופו של דבר לא התחרט על החלטתו.
אני מספר את הסיפור האישי של הבן שלנו בכדי להבהיר עד כמה חשוב שהחלטות שכאלו יתקבלו באווירה שבה כל אחד יכול לפרוש את שיקוליו וחששותיו בפני השני. ברגע שכל אחד מבין את צרכיו של האחר קל הרבה יותר למצוא פשרה שתתן לכל אחד את התחושה כי הוא קבל מענה – ולו חלקי – לרצונותיו. פתרון אפשרי הוא למשל ללכת לישיבה לשנה בלבד ואז להחליט על המשך הדרך. פתרון שכזה לא יחייב אותך מראש למסלול של ישיבת הסדר וגם ייתן להוריך אפשרות "לישון בשקט" מתוך ידיעה שלפחות ניסית. בהצלחה!
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה
