פרשתנו פותחת במצוות מחצית השקל, אשר התחייב בה כל מי שמלאו לו עשרים שנה, בלא תלות במצבו הכלכלי: "הֶעָשִׁיר לֹא־יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת־תְּרוּמַת יְקֹוָק לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם": מדוע הקפידה התורה על שיעור אחיד?
יש המבארים, משום שתרומה זו שמשה גם לשם מנין בני ישראל ולשם כפרה: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם…" ואם ירבה העשיר או ימעיט העני לא ניתן יהיה למנות את ישראל באמצעות התרומה, וכן לא יהיו שווים בכפרה. (חזקוני).
אולם, במדרש אנו מוצאים טעם נוסף: "כדי שלא יתרברב העשיר על העני". התרומה האחידה באה להדגיש את העובדה שהכל שווים לפני הקב"ה ואין כל עדיפות לעשיר על העני.
כספי מחצית השקל שמשו לאדני המשכן, שהם הבסיס שעל גביו נבנה המשכן, ללמדנו שההכרה בכך שהכל שווים לפני הקב"ה הינה הבסיס להשראת השכינה בעם ישראל.
זאת ועוד, העובדה שהן העשיר והן העני נותנים כל אחד מחצית השקל ולא שקל שלם, מצביעה על כך שלא רק העני, אלא גם העשיר, למרות ממונו הרב, אינו מושלם, והוא זקוק לאחר – כדי להגיע אל השלמות. אותו "אחר" יכול להיות גם העני אשר רק כאשר יצטרף אל העשיר – יגיעו יחד אל השלמות.
טעות היא לחשוב שהעשירים הם אלו התורמים לחברה, ואילו העניים מהווים נטל בלבד. מצוות מחצית השקל מלמדת שכשם שהעני זקוק לעשיר, כך גם העשיר זקוק לעני. העני זקוק לכספו של העשיר, אך העשיר זקוק למידות הטובות המתגלות אצלו בזכותו של העני. על כן רק בצרוף העשיר והעני יחד מתגלה השקל השלם.
ההכרה בערכה של תרומת העני לחברה, צריכה להביא להכרה בכך שהנתינה לעני אינה בגדר חסד ורחמים, אלא היא חובה משפטית המהווה תמורה לתרומתו של העני לחברה. כך מסביר הרב קוק זצ"ל את מצוות פאה המחייבת את בעל השדה להניח בקצה שדהו חלק עבור לעניים: "התורה צוותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חוק ומשפט חיובי…. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב… ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המידות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתף בצערו של חברו… עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה
האנושית הכללית… ע"כ צריך שיהי' למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה." (עין איה מסכת פאה ב)
אכן רק האדנים נעשו מכספי מחצית השקל. יתר המשכן נבנה מנדיבות ליבם של ישראל – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי". בתרומה זו היה מקום לעשיר להביא לידי ביטוי את עושרו ולתרום ברוחב לב לבניית המשכן.
מכאן שהתורה אינה רואה פסול בעושרו של העשיר. התורה אינה מחייבת ואף אינה רואה אפשרות ליצירת חברה שוויונית שאין בה עשירים ועניים, וכפי שאומר הכתוב במפורש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". (דברים טו יא). תרומתו של העשיר למשכן, כמו גם תרומתו לחברה עשויה להיות חשובה ומשמעותית ויש לקבלה בברכה ובהערכה ובודאי שלא לגלות צרות עיין כלפי העשיר.
אלא שכל זה כאשר הבסיס הוא, כאמור, ההכרה בכך שכולם שווים. ההערכה כלפי אדם אסור שתיגזר ממצבו הכלכלי, אלא מהיותו עושה את המוטל עליו בהתאם למצבו וליכולותיו.
לאור זאת, עשויה הקביעה של "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" להתפרש לא רק כציווי המתייחס ספציפית למחצית השקל, אלא כקביעה כללית, שמשמעותה שמבחינתו של הקב"ה אין הבדל בין העשיר התורם הרבה לבין העני התורם מעט: "אם כל אחד ואחד, כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים… ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט של התרומה, אלא את שיעור הגודל היחסי… כל מי שנותן במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' ומקדשו, הוא נותן את "מחצית – השקל" שלו…"
הרב שלמה אישון- רב מזרח העיר רעננה ,ראש מכון כת"ר לכלכלה עפ"י התורה ומרבני צהר
