ביהדות השמחה בלידת בת כמוה כשמחה בלידת בן. גם הצורך להוקיר תודה על הלידה וההריון אינו שונה בין אם מדובר בלידתו של בן ובין אם מדובר בבת. למרות זאת, לעיתים נדמה כי בחברה שבה אנו חיים לידתה של בת מתקבלת כדבר מובן מאליו בעוד שלידת בן מקבלת אזכור יחודי בדמותו של טקס ברית המילה. לא זו בלבד שהדבר איננו נכון, אלא ששחיקת רגש הכרת הטוב הקשור בלידת בת היא דבר השייך לתחום השלילי של החיים. זיכרון והכרת הטוב הם חלק מהחוויה הקיומית שלנו ולכן הם אינם יכולים להשאר רק ברמה התודעתית, החושבת מבלי שתעבור גם לרמה המרגישה והמתעוררת. אין מי שלא שמח כשמודים לו על השקעה ועבודה שעשה. אולם מעבר להכרת הטוב למילה 'תודה' יש גם משמעות האומרת כי בעצמנו לא היינו מסוגלים להשיג את אותו דבר.
זוהי גם הסיבה שלאורך הדורות נוצרו כמה וכמה מנהגים שנועדו לסמל הולדתה של בת בכדי שדבר זה לא יעבור או יתקבל כדבר מובן מאליו. בתקופת המשנה והתלמוד נוסד מנהג של נטיעת עץ לאחר הלידה. היו נוטעים עץ ארז לבן ועץ אורן לבת. המשנה במסכת גיטין מספרת כי מענפי אותם העצים היו מכינים את המקלות לנשיאת החופה של בני הזוג בעת נישואיהם. בימי הביניים נוסד מנהג של טקס נתינת שם. הטקס נוסד מתוך צורך שנבע מכך שבעוד שהבנים מקבלים את שמם במהלך טקס ברית המילה, נתינת השם לבת נעשתה בצורה מוצנעת. הטקס כלל מתן השם, ברכת רפואה ליולדת והילדה וסעודת הודיה. חלק מאותו הטקס שרד עד היום כשבנות מקבלות את שמם בבית הכנסת בעת שהאב עולה לתורה, באותה הזדמנות גם מברכים את היולדת והתינוקת בברכת רפואה.
בקהילות רבות (בעיקר מיוצאי צפון אפריקה) נוהגים עד היום לערוך טקס בשם זבד הבת. המושג "זבד" מופיע בספר בראשית שם אומרת לאה על אחת מלידותיה: "זבדני אלהים אותי זבד טוב".
"זבד"היא מלה יחידאית במקרא ונהוג לפרש אותה כ"מתנה" או "מתנה טובה". בעדות המזרח העורכים טקס של "זבד הבת" נוהגים במהלכו לתת שם לבת. חשוב לומר כי טקס "זבד הבת" לא התקבע סופית ולכן יש אין סוף דרכים בהם ניתן להוסיף, לסגנן ולעדכן את הטקס על מנת שיהיה כמה שיותר אישי. על כמה מהרעיונות הללו תוכלו לקרוא בפרק העוסק בטיפים.
מזל טוב!
