קשה לחלק את הרכוש השייך לכל תא חברתי באשר הוא, בצורה צודקת בין כל השייכים לאותו תא. כך במשפחה מצומצמת עקב הצרכים השונים של כל אחד מבני המשפחה, וכך בישוב כמו עיר או כפר, ובוודאי שכך הוא הדבר גם במדינה שלמה. המחאה החברתית שהתגלתה בכל עצמתה בשנה שעברה היוותה תמונת ראי לתחושות של שכבות רבות במדינת ישראל שקברניטיה אינם מחלקים את אמצעיה בצורה צודקת בין כל שכבות הציבור. כבר התורה מציינת בפנינו שלא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו,יא) ומאידך גיסא אנו שומעים על אנשים עשירים כבר בספר בראשית, כמו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב שהפסוק מתאר בהרחבה את עושרם. כנראה שאלה הם פני החברה מאז ומעולם, אין מעמד אחד, ובכל חברה נמצא גם עניים וגם עשירים, וממילא הצרכים של בני האדם שונים. במצב זה אתגר חלוקת המשאבים הציבוריים בצורה שוויונית בין כל שכבות הציבור כמעט בלתי ניתן למימוש.
הבעיה מתעצמת בשעת רעב ומצוקה.
בשעת רעב הפערים הנזכרים לעיל נעשים הרבה יותר משמעותיים, עד כדי כך שהמעמדים הנמוכים עלולים להגיע למצב של רעב וסכנת חיים. התורה מספרת לנו כבר בימי אברהם על רעב הגורם לאברהם לנדוד למצרים, ובעצם האיום של הרעב מלווה את שלושת אבותינו – גם את יצחק וגם את יעקב. זאת אומרת, הרעב מאיים גם על העשירים וקל וחומר על העניים.
בפרשת 'ויגש' מתארת התורה את ניסיונו של יוסף להתמודד עם אתגר זה של חלוקת הרכוש החשוב ביותר באותן השנים – האוכל, בין כל יושבי הארץ.
יוסף אגר אוכל רב בשנות השבע. אגירה ושימור ברמה זו מתאפשרת רק לשלטון מרכזי שיש בידו את האמצעים הכספיים לארגן מחסני ענק ולשמר אותם כראוי עם התבואה שבתוכם. לכאורה יוסף יכול לחלק את האוכל בדרך בה חילק הקב"ה את המן לעם ישראל במדבר – עומר לגולגולת. זוהי חלוקה שוויונית שאינה מבדילה בין עני לעשיר, כי הרי סוף סוף הצורך לאכול הוא משותף לכולנו. שיטה זו מזכירה לנו במקצת את ימי הצנע שלאחר קום המדינה. לפחות מצרכי היסוד חולקו באותם הימים לפי מספר הנפשות של כל משפחה ומשפחה עם תלושי מזון ובמחיר אפסי. אצל יוסף אנו לא שומעים על צדקה ואנו לא שומעים על חלוקה לחלשים. התבואה נקנית כנראה בכסף מלא. כך משמע בסיפור האחים הבאים לקנות תבואה וכך משמע בסוף פרשת ויגש. אמנם חז"ל הבינו במדרש שיוסף מנסה למנוע ספסרות באוכל הנקנה במצרים. כי עם התפתחות הספסרות יגדל הפער בין בעלי היכולת לחלשים. וכך אומר המדרש (בראשית רבה צא,ד):"שלוש גזירות גזר:…שלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום, ושלא יכנס אדם שלא יכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו". זאת אומרת, האוכל ייקנה אך ורק לקונה עצמו. לא מניידים אוכל והוא מחולק שמית. אפילו את בני משפחתו אשר ירדו מצרימה מכלכל יוסף לפי חשבון (מז,יב)"ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף". כדי שלא ייראו כשבעים בין רעבים ויביאו על עצמם את שנאת הסובבים אותם. לעומת זאת איננו שומעים על פילנטרופיה ומפעלי צדקה.
מהי אם כן מגמת פניו של יוסף בכל מפעל איסוף המזון בשנות השבע וחלוקתו בשנות הרעב? האם יוסף מנסה לעשות צדק חברתי או שמעסיקות אותו שאלות אחרות.
ראשית, ברור שיוסף פועל מתוך תחושת שליחות וייעוד להציל את מצרים ושכנותיה מחרפת רעב. זאת ניתן ללמוד מדבריו כשפותר את חלומות פרעה: (בראשית מא,לג-לו)"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב".
זוהי המגמה הבסיסית שבה יוסף צריך להשקיע את מירב מרצו – כיצד לשמור אוכל משנות השבע לכלכל עם רב בשנות הרעב. לא כדי להעשיר את פרעה, אלא כדי שלא תיכרת הארץ ברעב. לשם כך צריך לבנות מחסנים ולאסוף את האוכל שייזרק בשנות השבע, וצריך לדעת לשמור אותו נכון כדי שיהיה אכיל בעוד כמה שנים. ואכן עם פרוץ הרעב כל הארץ באה לשבור אוכל במצרים. כי רק יוסף בחכמתו ידע כיצד לאסוף את האוכל וכיצד לשמרו.
יוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים, אך הוא משביר תמורת כסף, סוסים, אדמה או אפילו תמורת הפיכת הקונים לעבדי המלך. במצב זה יש להניח שהעניים רעבו ללחם כבר בתחילת הרעב, ומי יודע כמה מהם רעבו עד מוות.
התורה אינה מספרת לנו על חרפת רעב אשר מביאה אנשים עד מות. יתכן שיוסף מונע מציאות כזו, אך יוסף פועל מטעם פרעה, והוא מחוייב לאינטרסים של המלך. בוודאי שפרעה חפץ מצד אחד להציל את נתיניו מחרפת רעב, אך הוא גם מעוניין לדאוג לאוצרות המלכות, ולכן כנראה יוסף בשם פרעה הופך את מכירת האוכל למנוף כלכלי אדיר לקופת המלוכה כמתואר בסוף הפרשה.
זהו אם כן סיפור של צדק חברתי מסוג אחר. אין כאן דאגה לאזן בין השכבות השונות של הציבור, אלא מענה לצורך בסיסי יותר – לדאוג שיהיה מספיק אוכל לכל העם ולדאוג לחלוקתו באופן שיספיק לכל העם.
הפערים עצמם כנראה נשארו, ובעיקר צורם לנו הפער בין הכהנים לשאר העם שהם נשארים על אדמתם ומקבלים את מזונם מאת פרעה חינם אין כסף. (זאת בניגוד לכהנים בישראל שאין להם אדמה ולכן הם מקבלים מתנות כהונה).
הרב אלישיב קנוהל הוא ראש אגף הנישואין בצהר
