למרות השנים הרבות שחלפו מאז, החוויה עדיין זכורה לי היטב. הייתי בן חמש עשרה וישבתי אצל חגי בבית, חבר טוב, כשלפתע הציע להשמיע לי שיר מתוך תקליט (זוכרים שפעם היה משהו כזה?) של "פרחי לונדון". חגי הניח את התקליט על הפטיפון, ואך נגעה בו המחט ובחדר נשמע קול צלול, חודר, מטלטל, הקורא בקול גדול:
"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַרה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו פרק ל"א, י"ד – ט"ז).
אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר, משום שבדמיוני, הצלחתי לראות תוך כדי האזנה את הבנים היוצאים לגלות ואת רחל המבכה. היא בכתה על בניה וגם על עצמה שנותרה קבורה על אם הדרך.
פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו עם סיפור מותה של רחל: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית פרק ל"ה, ט"ז ואילך).
צירוף סיפור מותה של רחל להבטחה האלוקית הנשמעת מפיו של ירמיהו על שיבתם של הבנים, הפכו את דמותה של רחל לדמות המזוהה ביותר ביהדות עם תפילה, בקשה ותחינה. רבבות מתפללים שפכו דמעות כמים על קברה של רחל לאורך הדורות. ספר פעם רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, שבאחת הפעמים בהם הגיע לשפוך שיחו בקבר רחל, שמע אישה הפונה בפניה אישית אל רחל ואומרת: "אמא רחל, אמא רחל, את יודעת מה זה להיות עקרה, הרי הסתובבת כך כמה שנים. את יודעת מה זה להיות לבד בבית, עם ארבע קירות?!". תפילת האישה הביאה את ר' חיים למסקנה כי לא יעלה על הדעת שתפילה שכזאת במקום קבורת רחל לא תענה. מתברר שכך אכן היה, ואותה אישה אכן נפקדה בתוך שנה בילד.
אולם מעבר לתפילה ולתחינה שנקשרו במקום קבורתה של רחל, נדמה כי עיון מעמיק בפרשתינו מגלה פנים נוספות בסיפור קבורתה רחל ובמעמדו של מקום קבורתה. ראשית, עלינו לברר מה היה חטאה של רחל שבשלו מתה. בתודעתם של רבים נתקבע ההסבר לפיו סיבת מותה של רחל בדברים הקשים אותם היא אומרת ליעקב בעקרותה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". אחרים תרצו את מותה של רחל בגניבת התרפים עליהם קראנו בשבוע שעבר. על פי רש"י רחל גנבה את התרפים כדי "להפריש את אביה מעבודה זרה". אולם על פירושו של רש"י מקשה האבן עזרא ששואל: "ואילו היה כן, למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך?" זאת ועוד, ניתן גם להקשות מה הועילה רחל במעשה זה שכן אין הוא מונע מאביה לרכוש לעצמו טרפים אחרים? קושיות אלו גרמו לשד"ל להלך בדרך שונה והסביר כי: "רחל גנבתם כי האמינה בהם, אף על פי שלא הייתה עובדת עבודה זרה, כי סוף סוף לא היו אלא כעין גורל…ואין זו עבודה זרה כי אם לפי מחשבת השואל, אם הוא מאמין שהתשובה באה לו מהאלילים ולא מא‑ל יחיד".
דבריו של שד"ל מציירים את רחל כמי שבקשה להתמודד עם עקרותה בדרכים מעשיות וארציות. רחל סמכה על מעשיה וגם על סגולות כאלה ואחרות. יש לציין כי זו איננה הפעם הראשונה בה נוקטת רחל בדרך זו. הפעם הראשונה הייתה בפרשת הדודאים, גם שם דרכה של רחל להתמודד עם חסרונו של יעקב הייתה בכלים סגוליים- ארציים, תחת תפילה זכה ופשוטה. וכידוע, כבר למדנו משרה ורבקה כי הסיבה בשלה נתעקרו האמהות היא משום שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים.
רחל מגיעה לתכלית הקשר עם הקב"ה רק לאחר מותה. מותה יוצר היפוך תפקידים בינה ובין אחותה לאה שבמשך שנים היה ידוע בה כי עיניה רכות מרוב בכי. מעתה רחל היא זו המבכה על בניה בכוח תפילה עילאי: "דע לך שעל פי הדבר קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע' וגו', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעֻלתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם".
גם בתודעה הלאומית מקומו של קבר רחלנועד לחזק את כח התפילה, את הפניה אל ה' תוך השתמטות ממעשי סגולות כאלה ואחרים. כך, הלכה למעשה, הולכים ומתקנים מעשיה של רחל לאורך הדורות תוך שהיא הופכת לסמל של תפילה ותחינה.
ואכן השפעתו של סיפור קבורת רחל נכרת והולכת לכל אורך ההיסטוריה. אסתפק בדוגמא אחת מכתביו של אברהם שלום יהודה בפרקי זיכרונותיו "כשלמדתי רש"י": "והוסיף וסיפר כי פעם אחת כשהיה מטייל במדריד, בירת ספרד, עם מקס נורדאו, ציין בפניו את הרושם האדיר שעשה נאומו בקונגרס הציוני הראשון (באזל, 1897), שבו דיבר לפני אלפי אנשים על אגדה זו של רחל המבכה על בניה. לשאלתו מניין נודעה לו אגדה זו, השיבו נורדאו, כי כשקיבל חולים בביתו בפריז, בא לפניו ילד יהודי, שהיה לומד ב"חדר". כששאל נורדאו את הילד מה הוא לומד ב"חדר", נתמלא הילד רגש והתחיל לספר ביידיש את האגדה של רחל, שלמד בחומש. ומספר נורדאו: "באותה שעה נזדעזעו כל אברי, חבקתי ונשקתי אותו על מצחו, ובלבי אמרתי: עם כזה ששומר זכרונות כאלה מאלפי שנים, ומשריש אותם בלב ילדיו, אינו עלול למות, והוא מובטח בחיי עולם". ועוד הוסיף נורדאו, מספר א"ש יהודה (שם): "זה קרה באותם הימים של מעשה דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לאמר, שהילד הזה היה אחד הגורמים לקרב אותי לציוניות ולהאמין בנצח ישראל".
ואם בתפילת רחל עסקינן, נשוב לקשר המיוחד שבין רבי חיים שמואלביץ למקום קבורתה של רחל. מספרים שבאחת הפעמים בהן הגיע אל מקום הקבר, קרא את הפסוקים המובאים בירמיהו: " מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה" ואז זעק: "לא, אל תפסיקי לבכות! המשיכי לבכות עד שכל בנייך ישובו לגבולם".
לא נוכל להתחמק מהחיבור שבין תפילת רחל על הבנים שהלכו לבין הכמיהה של כולנו לשובם של השבויים והנעדרים כולם. יהי רצון שכוח התפילה שנתחדש בעולם בזכותה של רחל, יסייע לביטול הגזירה ולחזרתם ארצה: "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת, ומרבני 'צהר'
