השבוע אנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא העוסק רובו ככולו בעבודת המשכן. הקרבת הקורבנות היא חלק מרכזי בעבודת המשכן ובה פותחת הפרשה שנקרא השבת. אדם מצווה במצבים שונים להקריב קורבן כבקשת סליחה, כאמירת תודה, בתפילה לברכה או כביטוי של חגיגה. הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) מסביר רעיון זה:
"כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו… ואלה דברים מתקבלים ומושכים את הלב כדברי אגדה".
הרמב"ן מסביר שבאמצעות הקורבן האדם מביא את נפשו ונותן את עצמו לריבונו של עולם. הקורבן הוא תחליף לאדם המביא אותו. במילים אחרות ניתן לומר שהקורבן מבטא את מידת ההקרבה והמסירות של האדם לאלוהיו. האדם הרוצה קשר עם אלוקים מביא באופן הקרוב ביותר את עצמו ובכך מבטא סליחה, תודה או בקשה.
בתחילת פרשת ויקרא, לאחר שהתורה מספרת על סוגים שונים של קורבנות, היא מביאה אפשרות אחרת של קורבן:
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" (ויקרא ב, א)
קורבן המנחה הוא קורבן שלא מובא מבהמה או עוף אלא הוא מובא מהצומח והוא מוקרב על גבי המזבח. רש"י (ר' שלמה יצחקי) בפירושו על פסוק זה מסביר מדוע מופיעה המילה "נפש" בקורבן המנחה:
"ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו."
רש"י מעלה כאן טיעון ערכי ומהותי על עבודת הקורבנות. אדם שמביא מנחה הוא בדרך כלל אדם עני שאינו יכול מבחינה כלכלית להביא קורבן מן הבהמה או הצאן. למרות המחסור באמצעים, התורה מאפשרת לו להביא קורבן פשוט מן הצומח ולבטא באמצעותו את תודתו או חגיגתו. רש"י מסביר שהתורה מתייחסת לאדם המביא מנחה באופן הגבוה ביותר. היא רואה בקורבן זה תחליף להבאת "נפשו" של האדם על אף הפשטות שבו, והתכלית של הבאת הקורבן כפי שהסברנו לעיל מתקיימת כאן באופן מלא.
רעיון זה עומד בתשתיתו של ספר ויקרא ועל כן הוא נמצא כבר בתחילתו. עבודת המשכן יכולה להיחשב כעבודה ששמה לב לפרטים, למשאבים המושקעים בה, ליופי ולאסתטיקה המתבטאים בעיצוב המשכן וכליו. אך כאן באה התורה ומדגישה שעיקר עבודת המשכן היא רצונו הפנימי של האדם, ולכן ההשקעה והמסירות הם הקריטריון החשוב והקובע האם הקורבן אכן מתקבל. האדם אינו נמדד על פי רמת ההכנסה שלו וגובה דמי הקורבן שהוא מביא אלא על פי מידת ההקרבה שהוא נדרש לעשות על מנת לכפר או להודות לאלוהיו.
ניתן להרחיב רעיון זה מעבר לגבולות המשכן ולהתבונן מהם הקריטריונים אשר על פיהם אנו מודדים את בני האדם שסביבנו. רמתו הכלכלית של האדם, גובה המשאבים שאותו הוא מעניק, היופי וההשקעה הכספית שאותם הוא משקיע בחייו או שמא אנחנו מצליחים לבחון את רצונו הפנימי של האדם ואת מידת מסירותו לערכים מסוימים גם אם אינם מתבטאים באופן כספי.
מטבע המציאות יש אנשים בעלי אמצעים כלכליים שונים אחד מהשני. מעבר לשאלה הבסיסית המטרידה אותנו בנוגע לפערים הללו ולאופן הניתן לצמצם אותם, יש כאן שאלה אחרת שלפעמים אנו נוטים להתעלם ממנה. האם בחברה כזו אנו יכולים לא לשפוט אנשים על פי רמתם הכלכלית? האם ניתן להתייחס באותו אופן לאדם עשיר ולאדם עני, לאפשר לעניים לזכות בהערכה, במעמד וביחס השווים לאנשים עשירים יותר, ולתת לקריטריונים אחרים ופנימיים יותר לקבוע את מעמדם ומקומם של האנשים בחברה?
בפרשה זו התורה מציבה קריאת כיוון ברורה: לא מתעלמים מהפערים הכלכליים. העשיר יכול להביא משהו יקר יותר מהעני, אך לא השקעתו של האדם בקורבן נמדדת, וגם לא כמה הקורבן שווה מבחינה כספית. כל עבודת המקדש מחפשת לבחון דווקא את מקומו הפנימי של האדם כלפי לריבונו של עולם, וממילא דורשת מאיתנו להתנהג כך בחברה שבה אנו חיים.
כותב המאמר: הרב צביקי נוימן, מחנך בישיבת מקור חיים ומנהל חינוכי של פרוייקט בר המצווה של צהר
