בסוף פרשת השבוע, פרשת ויצא, אנו נחשפים לאחד מהנאומים הקשים שמופיעים בתנ"ך. הנאום שנישא בפיו של יעקב אבינו, מופנה אל לָבָן, אחי אמו, שמואשם על ידי יעקב בניצולו תוך שימוש בתנאי ההעסקה בלתי הולמים: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מונִים". (בראשית לא, לח-מא)
יעקב שמזכיר את נאמנותו ללבן ולמשימה שהוטלה עליו, למרות שנהגו בו שלא כדין, מדגיש בנוסף את העובדה כי בעקבות נאמנותו זו זכה לבן לכל הונו ורכושו. צאנו לא נטרף, עזיו לא נגזלו, וכל זאת תודות לשמירתו הנאמנה של יעקב שהתמידה גם במזג אוויר קשה ובנסיבות לא קלות.
ראוי לשים לב לדבריו הכואבים של יעקב אבינו ולו משום שהם נוגעים באחת הנקודות העדינות של עולם התעסוקה ואנשי הקהילה העסקית, והוא תנאי התעסוקה שמספקים המעבידים אל מול חובת הנאמנות של העובדים. נפתח דווקא בחובת העובדים, ולו משום שמדובר בחובה שלא מרבים לעסוק בה. ההלכה היהודית מחייבת את העובדים בראש ובראשונה לנקיות כפיים שצריכה לבוא לידי ביטוי בנכונות לעבוד בכל דקה שעליה משלמים להם. אחת המקורות העוסקים בנושא היא המשנה המורה לפועלים העובדים בפרדס להתפלל על ראש האילן, ולא לרדת למטה, וזאת למרות שייתכן ויוכלו לכוון את ליבם טוב יותר בתפילה כשהם על הארץ. המשנה קובעת למעשה כי אין בחיוב התפילה בכדי להתיר לעובד להחמיר ולכוון בתפילתו על חשבונו של בעל הבית. הלכה זו מהווה דוגמה לתפיסת עולם רחבה בהרבה שקובעת כי פועל מחויב בראש ובראשונה לעבוד בהתמדה, וכל סטייה מחובה זו מהווה גזל ממונו של המעביד. אין הדבר אומר שלעובד אין שום זכויות. אף עובד איננו עבד נרצע לאדונו. אך יחד עם זאת, יש לחזור ולשנן כי הנורמה הראויה בכל הקשור ליחסי עובד ומעביד צריכה להתבטא במחויבות עמוקה מצד העובד למעביד, ומי שפועל אינו נוהג כך הוא למעשה גנב הנוטל שכר שאינו מגיע לו. מכאן שתופעות כמו יציאה לסידורים בשעות העבודה ללא הסכמת המעביד, בזבוז זמן בשיחות טלפון, גלישה באינטרנט וכתיבת דוא"לים פרטיים, הם גזל לכל דבר אם הם פוגעים בעבודה הסדירה.
אולם אל לנו לשכוח כי ישנם גם חובות מקבילות מצד המעביד לעובד, ואלו בדיוק החובות שעליהם מתבססת תלונתו של יעקב אבינו שהועבד בידי לבן בתנאים נצלניים ובצורה לא הוגנת. מצוות רבות בתורה עוסקות בחובת המעביד לעובד. בין החובות העיקריות היא הדרישה לשלם את המשכורת בזמן והאיסור על הלנת שכר. העובדה כי לא פעם המעסיק הגדול ביותר – קרי: מדינת ישראל – מפגר בתשלומיו, היא מבחינה זו שערורייה עצומה. מצב שבו עובדים שמוסרים את נפשם, שלומם, טובתם ואפילו חירותם לטובת עבודתם אינם מקבלים שכר בזמן או שאינם מקבלים אותו כלל, היא בלתי נסבלת. עניין נוסף שהוזכר אף הוא בדבריו של יעקב היא החובה להעניק לעובד תנאי עבודה סבירים והוגנים. גם נושא התנאים הסוציאליים מתוארים בהלכה. אחד האתוסים הבסיסיים ביהדות המבטאים חובה זו היא קביעתה של הגמרא כי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ". הגמרא אף מסבירה את כוונתה ומפרטת: "שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין יָשָן והוא שותה יין חדש' אתה ישן על גבי מוכים (כרים וכסתות) והוא ישן על גבי התבן."
המשבר הכלכלי הפוקד כעת את העולם, ובכלל זה את מדינת ישראל, עלול לזמן אין-ספור מצבים שבהם מצוקת העובדים מנוצלת באופן גס וציני. לעיתים מדובר בעובדים שלא זוכים לתנאים להם הם זכאים, ובמקרה הפחות-טוב הם פשוט אינם מקבלים שכר. ברוב המקרים העובדים הללו אינם עוזבים את מקום העובדה, אם משום שאינם מסוגלים למצוא מקום עבודה חילופי, ואם בגלל המחשבה שבהישארותם והתמדתם הם למעשה מבטיחים את האפשרות שביום מן-הימים הם עוד יקבלו את המגיע להם על פי דין. עובדים אלו הנותרים בחוסר ברירה במשרתם, על אף העובדה שהיא מנצלת אותם שלא כדין ושלא כצדק, דומים בזעקתם ליעקב אבינו הזועק מול לבן. אנו המבקשים ללכת בדרכם של אבותינו צריכים להימנע משני הכיוונים של מוסר העבודה הלוקה בחסר – בין זה של העובדים שמתרשלים בעבודתם ובין של המעסיקים שאינם נוהגים בצדק.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
