שאלה:
לאחי ולי יש אב מבוגר, בן 79, שהתאלמן לפני שנים רבות. גם בשנים האחרונות אבי היה עצמאי, המשיך לעבוד בעסק המשפחתי והסתדר לבד בצורה מעורר כבוד. בחודשים האחרונים אני ואחי עדים לירידה ביכולות הקוגניטיביות שמאוד מדאיגה אותנו. הוא שוכח היכן הוא מניח חפצים, שמות ומקומות. הוא מתעקש לקחת את התרופות שלו כמה פעמים ביום משום שהוא לא זוכר שהוא כבר לקח אותן. הוא נרדם תוך כדי פעולות מסוימות ולאחרונה קרה פעמיים שהוא שכח כיצד לחזור הביתה מהתפילה בבית הכנסת. אנחנו מאוד מודאגים ומכיוון שכולנו עובדים ברור לנו שהפתרון היחיד הוא או להצמיד לאבא עזרה או להעביר אותו לדיור מוגן שם הוא יהיה תחת השגחה. אלא שאנחנו יודעים כי כל הצעה תתקל בהתנגדות עזה מצידו. אבא אינו מוכן להכיר במציאות ומתכחש לה, ואנו חוששים לפגוע בו ובוודאי שאיננו מתכוונים לעשות דבר ללא הסכמתו ורצונו. האם יש אפשרות נוספת לפתרון הבעיה?
תשובה:
אתה מתאר מצב מצער הפוקד רבים מאיתנו שעה שהורים שלנו מגיעים לגיל מתקדם ובו המצב השכלי- קוגניטיב – רגשי נופל מהמצה הפיזי.מצב זה מאוד עצוב ומצער בגלל מסמל את האובדן של הדמות של הבן אשם אשר היכרנו עוד בטרם נדום ליבו.
כאשר אדם סובל ממחלה נירולוגי פרוגרסיבית הדרגתית המתפיין בבליבול, בשכחה וחוסר התמצאות, ונמחקים הדברים אשר נותנים לאדם את הייחוד שלו והמרכיבים את האישיות שלו. קשה לצפות במצבים כאלו ועצוב לראות את ההתדרדרות הקוגנטיבית ונפשית של אדם אותו אנחנו אוהבים וגם מאוד מתסכלת ההתמודדות היומיומית עם מישהו אשר לא לגמרי מודע למצבו ואשר אף יכול להתכחש לקשייו. אכן לעתים מצבים נירולוגיים שכאלו מתאפננים בחוסר מודעות של אדם לעצמו או מחשבה או אמנוה כי הוא יכול עדיין לעשות את כל הדברים אר פעם ידע ויכל לעשות. אין ספק כי בני המשפחה רוצים מאוד להצטרף למחשבה – גם אם היא במידה רבה אשלייה – כי ההורה מסוגל לתפקד כתמול שלשום, וזאת בגלל שקשה לנו מאוד לראות את ההתדרדרות של ההורים שלנו. אנו נוטים להתכחש לסימנים המקודמים ומנסים לראות אותם כאירועים חד-פעמיים ולא משמעותיים. עם זאת, בסופו של דבר, אנו מגיעים למצב בו אתה הנמצא היום ובו אנו מבינים את מה שההורים שלנו לא מבנים והוא שהם לא מסוגלים לקבל עבור עצמם החלטות באופן אחראי.
אין ספק כי תודעה זו מהווה משבר משמעותי עבור ילדים. היא מבשרת את השלב האחרון במעבר ההדרגתי ממצב בו ההורים מטפלים בנו למצב בו אנו מטפלים בהם. מעבר לעצב הכרוך במעבר שכזה ולתחושת האובדן וחרדה לעתיד, קשה לשנות את הצורה בה אנו מתייחסים להורה שלנו. קשה במיוחד לאנשים אשר התחנכו על ברכי מצוות כיבוד הורים על כל פרטיה ודיקדוקיה, לעשות דברים כמו לסתור דברי הורה, לסרב בקשת הורה, להגיד להורה מה לעשות או לעשות משהו בניגוד מפורש למה שההורה מבקש.
הקושי בהתמודדות שהילדים מתעצם בשל אופי המחלה אשר גורם לכך כי ההורה לא תמיד מודע לשינויים בשיקול דעתו. לעתים אמנם הם אמנם חשים כי חל אלם שינויים אבל לפעמים משוכנעים כי פועלים בצורה נכונה ולא מוכנים לקבל ביקורת.
למרבה הצער, יש מקרים בהם ילדים צריכים לנקוט בנחישות על מנת להבטיח להורים את הטיפול ואת הביטחון הראויים. במצבים שכאלו, ילדים מפחדים להכעיס את ההורים ובשל הכבוד שהם רוכשים להורים ורצונם לשמור על הקשר הטוב איתם מתקשים לדבר איתם על דברים קשים. מאוד מתסכל לילדים כאשר כבר לא ניתן לדבר בהיגיון עם ההורים. במצבים כאלו, רצוי למצוא בן אדם זר, כמו רופא, שהוא יהיה האדם ה"רע" או למנות אחד מהילדים שישא בתפקיד, וזאת על מנת לאפשר לשאר בני המשפחה להישאר בקשר טוב עם ההורה. יש לנסות כמה שניתן להציג את הדברים בפני ההרוה בצורה שיוכל לבחור בין האופציות השונות ובדרך הזאת לנסות ולשמר כמה שיותר מהכבוד האבוד של ההורה. טוב יעשו ילדים אם ידברו עם אנשים אחרים אשר התמודדות עם מצב כזה על מנת ללמוד מהניסיון שלהם ולקבל מהם דברים חיזוק ועידוד. בסופו של דבר, אין מנוס מנקיטת הצעדים המתבקשים על מנת לשמור על בריאותו של ההורה, גם אם הדבר כרוך בקושי.
מצבים שאלו קשי בכך שמפגישים אותנו בפחדים וחרדות שלנו הקשורים לאובדן ומוות. עם זאת, הם גם מציגים עבורינו הזדמנות להוות דומא עבור ילדינו על איך יד להמתמודד עם הורים מבוגרים מתוך תקווה כי הם ינהגו בנו בצורה אשר לא תהיה פחות טובה ממה שנהגנו אנחנו בהורינו.
ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני
מכון שינוי, הרצליה
www.machonshinui.co.il
