תרמו לצהר

נרות חנוכה והיד הנעלמה

אחד משחקני הכדורגל הגדולים מכל הזמנים הוא כמובן דיגו ארמאנדו מאראדונה. מראדונה לא היה השחקן הכדורגל הטוב בעולם. ממש לא. היו טובים ממנו אבל ללא ספק מראדונה היה המפורסם מכולם. באחד המשחקים הבקיע מראדונה שער בעזרת ידו וכמובן זה מעשה לא חוקי. כששאלו אותו כיצד עשה דבר כזה, הוא ענה: זו לא הייתה היד שלי, זו הייתה el mano de dios  – יד האלוהים.

רבים מאיתנו נוטים להאשים אחרים בכישלונות שלנו. מגזרים מסוימים אוהבים להאשים את התקשורת, אחרים מאשימים את ההורים שלהם, אחרים את החותנת שלהם ורבים מאוד מבני האדם מאשימים את אלוקים. הבעיה בגישה הזו היא שאם הקב"ה אחראי ו"אשם" במעשים הרעים שלנו הוא אחראי גם למעשים הטובים שלנו שאותם אנו זוקפים לזכות עצמנו.

האמת היא שהמציאות מורכבת יותר. לרוב האדם עושה מעשים ומנווט את פעולותיו על פי שיקול דעת עצמאי, אך מאחורי הקלעים הקב"ה משתמש במעשים אלה כדי לקדם תוכנית משלו. הדוגמא הבולטת לכך ביותר היא סיפורי יוסף. שתי עלילות ושני סיפורים מתרחשים באותו זמן. מצד אחד, מתקיימת לכאורה תוכניתם של האחים להיפטר מיוסף, וכן תוכניותו של יוסף שנחוש בהחלטתו לקדם את מעמדו במצרים. אולם מצד שני, בורא עולם מוליך את ההתרחשויות בהתאם למגמה שלו וכל האירועים הנקודתיים נשזרים למהלך אחד גדול ושלם. כיצד בדיוק הדברים מתרחשים בחיינו זו תעלומה, על מה בחיינו אנו יכולים להשפיע ומה נתון לגזרת שמיים – קשה מאוד לדעת.

קחו למשל את יוסף עצמו, פעמים רבות כשאני חושב על יוסף, הרי שהבחור הזה בעיניי הוא משהו בין סטיב ג'ובס לג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה. רהוט ומבריק, מצד אחד, ובחור שללא ספק נועד לגדולות ושואף לגדולות, ומצד שני, בחור מקורי וגאון. אבל האם יוסף הוא זה שבאמת שולט על מהלך הדברים?

בקטע מופלא התורה מספרת: "וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רעים ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן" (בראשית לז, טו-יז). סיפור מוזר, שלושה פסוקים מיותרים שלכאורה אינם תורמים כל תרומה מהותית למהלך הדברים, וכי מה אכפת לי כיצד הגיע יוסף לדותן?

אלא שבכל זאת התורה רואה צורך לספר כיצד יוסף פוגש איש בשדה, כיצד האיש פונה אל יוסף בשאלת "מה תבקש" בלי שיוסף בכלל ביקש ממנו עזרה וכיצד ידע האיש היכן נמצאים אחיו של יוסף.

אין זה משנה כלל אם אותו האיש שעליו מסופר כאן היה בשר ודם או מלאך אלוקים – זה היינו הך. מה היה קורה אם יוסף לא היה פוגש את האיש? מה היה קורה אם האיש לא היה יודע כי האחים הלכו לדותן? בעזרת הסיפור הקצר הזה הלכאורה מיותר התורה מסירה לרגע את המסך מעל מהלך ההיסטוריה. וכן אפשר להמשיך לשאול, אם האחים לא היו מוכרים את יוסף, כלום היינו יורדים למצרים ומשתעבדים שם בגלות קשה ומרה?

היכן נגמרים מעשי האדם ומתחילה גזרת שמים? זוהי תעלומה שלעולם לא תהיה לה פתרון. אבל סיפוריו של יוסף מלמדים אותנו כי עלינו לפחות להיות מודעים לגבול הבלתי נראה הזה.

כאשר בלילה חשוך עומד יהודי על סף ביתו, עוצם את עיניו מברך על הניסים ומדליק נר זעיר לכבוד החנוכה הוא בעצם ממחיש את המסר הזה בדיוק! הדלקת הנרות היא לזכר אותו הנס – כך אומרת הגמרא, אולם פלא! כאשר אנו מדליקים נרות אין אנו מזכירים נס זה ולו במילה. תפילת 'הנרות הללו קודש הם' הנאמרת בעת הדלקת הנרות מדברת אך ורק על הניצחון הצבאי במלחמה שהיה לכאורה טבעי לחלוטין.

אם כן, מדוע אנו מדליקים נרות? לזכר נס פח השמן או לזכר הניצחון במלחמה? התשובה היא אחת. ניצחון במלחמה יכול להיתפס כפעולה ארצית וטבעית כמו בכל מלחמה החזק מנצח. קרבות החשמונאים אינם המקרה היחיד שבו ניצחו מעטים את הרבים ושבו צבא קטן וחלש גבר על אימפריה חזקה ועוצמתית. אולם נס פח השמן והאור שהדליק מאיר את המלחמה הזו ואת הניצחון הזה ואומר התמונה השלמה מורכבת הרבה יותר. נס פך השמן המופלא והלא טבעי משמש כפנס המאיר במבט אחר ושונה את המציאות הטבעית והלכאורה רגילה ונורמלית, וחושף בה עקבות מסתוריים של מישהו גדול יותר מאיתנו. ממש כמו אותו איש מסתורי בשדה שלרגע קט הרים את המסך וגילה לנו כי מאחורי המציאות הרגילה מסתתרים דברים גדולים ומאחורי האפור נמצא האור.

לאדם ניתנו חירות וחופש בחירה, זהו יסוד מיסודות אמונתנו. עם זאת, לעולם יהיה קיים הרובד הנוסף שבו הקב"ה דרך מעשי האדם פועל ומכוון את הדברים ומציץ אלינו מבין החרכים.

היוונים ביקשו להשתית את העולם אך ורק על אדני הלוגיקה, ההיקש וההיגיון ולכן עולמם לא שרד. מול עולמם הקר, המנוכר והחשוך של היוונים מאירים נרות החנוכה את המציאות באור שונה. חג החנוכה הוא חג שמאיר את החולין. נרות החנוכה מבקשים להאיר את המציאות ולומר כי בתוך החול עלינו לחפש ולמצוא את הקב"ה, להבין את פעולותיו, את דרכיו, ללמוד ממנו וכמוהו להאיר את העולם ולקדש את החול.

כותב המאמר: הרב ד"ר אורן דובדבני, ראש מערך הכשרות של צהר