תרמו לצהר

כנף ציפור

מאת יאיר אנסבכר

יש משהו לא הוגן בכתיבת סקירה על ספר מתוך השוואה לספרים אחרים. זה בוודאי לא הוגן כלפי הספר המדובר, ובמידה מסוימת גם לא כלפי אלו שאליהם הוא מושווה. יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם, לכאורה, אין ברירה לא לדבר במונחים מסוימים של השוואה. יאיר אנסבכר, מיקי שיינפלד ועשהאל לובוצקי הם שלושה סופרים צעירים המשתייכים לפריחה החדשה של הספרות היפה בציונות הדתית. שלושתם קשורים בצורה זו או אחרת לעיר מעלה אדומים, שלושתם כותבים על הצבא ועל מלחמת לבנון ה-2 בפרט  ושלושתם מפרסמים את פרי עטם תחת אותה קורת גג ספרותית (ידיעות ספרים). נתוני הפתיחה האלה היו נקודת המוצא שלי כשניגשתי לקרוא את "כנף ציפור", ספרו החדש של יאיר אנסבכר, וזו גם נקודת המוצא של כתיבת סקירה זו.

אנסבכר (26) בוגר מערכת החינוך הדתית, מביא בספרו האוטוביוגרפי חוויות אישיות של מי ששירת בסדיר ובמילואים ביחידת "מגלן" המבוחרת. הספר המחולק לשניים, מביא בחלקו הראשון (שתופס את רובו המכריע של הספר) חוויות, אפיזודות, מחשבות ואירועים מרגע הגיוס ועד לסיום המסלול והשירות ביחידה. החלק האחרון בספר (שמשתרע ע"פ כמה עשרות עמודים בודדים) מתייחס לשירות המילואים של המחבר בעת מלחמת לבנון ה-2, ומתוך כך אמור לשקף את המהפך הנפשי שהתחולל בנפשו של אנסבכר מצעיר "מורעל" על הצבא, למבוגר מפוקח שמבין שלא מעט אינטריגות ואינטרסים הם אלו שעומדים מאחורי הפקודות.

 

נתחיל בכך שאין חידוש ספרותי מרשים ב"כנף ציפור". כפי שכבר נאמר עליו, מדובר ב"ספר מטוסים" קלאסי, כזה שיכול להעביר כל נסיעה או טיסה ארוכה בכיף. כתיבתו של אנסבכר קולחת, טבעית, נטולת מניירות ותחכומים. ומאחר והוא בא לספר סיפור נטו, הוא גם עושה זאת לטעמי בצורה מוצלחת אבל לא מעבר לכך. השפה הטבעית מרשה לעצמו גם מילים שלא כל סופר דתי היה מרשה לעצמו, אותנטיות חיננית שאינה חוצה את גבולות הטעם הטוב. יחד עם זאת, "כנף ציפור" לא מצליח להותיר בקורא תובנות שמשאירות אותו בעניין גם לאחר תום הקריאה. הוא מספק חוויה לשעתה, וגם זאת לטובה משום שלעומת שני אחיו הבוגרים לבית "ידיעות ספרים" שהוזכרו לעיל הוא זה שמספק את התמורה הטובה ביותר. בין הרצינות המחנכת של לובוצקי לתחכומים הספרותיים של שיינפלד, אנסבכר מציע חוויה שהיא אמנם קלה לעיכול, אך גם מספקת את הסחורה.

שירה עם פנינים אמיתיות.

פספוס גדול בשינוי התודעה הנפשית. מקימי של הדתיים לאומיים. רמזים שפזורים לאורך הספר, דתי סטנדרתי. לכיפה אין יותר מידי משמעות כמו למעשים. זה מתוך הרגל לא ממש מתוך בחירה. אבל הבלון (שאמנם לא נופח מעבר למידה) הסתיים בקול ענות חלוש השל משפוט וחצי על גילוי של החסידות. היה פה פוטנציאל שפוספס. 

לכאורה מדובר ברפליקציה שכן אנסבכר, שיינפלד וכן לובוצקי, באים כולם לספר סיפור אישי. יחד עם זאת, בתחושה האישית של מי שקרא את כל שלושת הספרים (בא מלבנון- שיינפלד, ולובוצקי) שגם הם באים לתאר תחושות וחוויות אישיות. אולם איכשהוא, דווקא אנסבכר מצליח לספר סיפור. איננו 

מעבר לעובדה שההלחמה של חלקו האחרון של הספר לחלקו הראשון לא ממש טבעית (סוג של תלאי) ונותנת תחושה של הדבקה,