אני מניח שבפעם הראשונה שפגשתי את אלי מהחומוסיה שמול מערכת "ריש גלי" (משרד הפרסום שמפיק את העלון שאתם אוחזים), חשבתי שהחיוך והחיוניות שהוא הפגין כלפי היו לא יותר מתודעת שירות מפותחת. יחד עם זאת, אני בטוח שגם אז השתוממתי, ולו משום שמי שלא ראה חומוסיה במרכז העסקי של תל-אביב (משולש הרחובות החשמונאים- דרך בגין והמסגר) בשעת צהריים, לא ראה בלגאן מימיו. מזכירות, פרקליטים, פקידות, שליחים על קטנועים, בנקאים, מאבטחים. כולם מחפשים את ארוחת הצהריים של היום, וכולם בלחץ ורוצים אותה מהר ועכשיו. מול כל אלה עומד אלי, נותן לכל אחד את ההזמנה שלו ותוך כדי מגניב חיוך, מילה טובה או כדור פלאפל אקסטרה כדי שהרגע הנוסף של ההמתנה יהיה קצת פחות לחוץ.
הוא כבר מקריח, בזקנו נזרקה שיבה. הפטרוזיליה הקצוצה שהוא מוסיף למי שמבקש היא המומחיות שלו. אין לו דיפלומה על הקיר, אבל יש לו סבלנות וחכמת חיים שאי אפשר לקנות בשום קמפוס. האיש קורא אותך בשנייה, ואין הכוונה לאבחון מוקדם לגבי טיב ההזמנה או מה אתה אוהב בפיתה. הוא קורא עיניים. מזהה כאב, לחץ, כמיהה לקצת תשומת לב. הידיים אולי מתעסקות עם החומוס-גרגירים, אבל הלב נתון למזכירה הלחוצה שהגיעה מהמשרד עם עשר הזמנות וכל הווייתה אומרת תסכול.
חלפו שנתיים מאז פגשתי את אלי לראשונה. כיום אני פוגש בו אולי פעם בחודש וחצי (תלוי כמה אני רעב ובאיזו שעה הגעתי לעבודה). אולם גם כך, הזמן ותמורותיו לימדו אותי להעריך את האיש הזה שאיננו מכיר אותי ולא יודע את שמי. את השם שלו שמעתי בפעם הראשונה מפי לקוחה בשבוע שעבר. היא הזמינה שניצל בפיתה ואלי שאל אותה מה שלום האחיינית שלה שהייתה חולה.
מעבר לאדיבות והאנושיות, אני מוצא באלי ובאנשים דומים לו משהו שאבד לי ולעוד רבים. יש לדבר הזה המון שמות. יש המכנים אותו "חדוות יצירה", אחרים קוראים לו "סיפוק". לכאורה מדובר בלא יותר ממסעדן שיכול להיות אבא שלי מבחינת הגיל, אבל מדובר בבן אדם מאוהב. יום יום עומדים ופוקדים את דלפק הנירוסטה שלו נציגי עולם התדמית והממון. מצוחצחים, לחוצים ורוטנים בג'ינסים מעוצבים, נעלי עור, חפתים מוזהבים וחולצות מעומלנות. אנשי פוזה בגלימות פרקליטים וחליפות מחויטות. מה כבר יכול איש החומוס להציג ולהעמיד אל מול כל אלה? הם עומדים מולו מלאים בחשיבות עצמית, מסחררים על אצבע מפתח לג'יפ יוקרתי, משדרים נינוחות מזויפת מתובלת בהרבה אגו. והוא עומד מולם, עם חולצתו הפשוטה, ורואה לאנשים את העיניים. מזהה את הכאב, את חוסר שביעות הרצון, את העצב הנובע מהמרוץ הבלתי פוסק אחר העושר והאושר, את הכמיהה למעמד, את מחיר הדורסנות של הצורך לעקוף ולהתקדם על חשבון האחר. וכך עוברים להם עוד יום, עוד חודש ועוד שנה, ואלי ממשיך לחרוץ פיתות בסכין היפנית ולסגור מגשיות אלומיניום ביד מיומנת, כשעל הדרך הוא מחליק בנונשולנטיות "מאמי" לעבר מזכירה עייפה ומתוסכלת שלחוצה לחזור למשרד, זורק "אחי" לשליח הטרוד והממהר שאפילו לא מוריד את הקסדה בזמן שהוא מחכה להזמנה שלו. מבעד לחרך הקסדה ניבטות עיניים שמנסות לשדר קשיחות, אבל כמהות לחיוך ומילה טובה. לסוכן הביטוח מהמגדל הנוצץ שממול הוא פונה ב"גבר". מסביב יהום הסער, ואלי מחייך.. צעקות, הזמנות, לחץ, קופה רושמת, מלצרית מועדת, וסביבו אי של שפיות בתוך כאוס לא נורמאלי. אין ספק האיש מאוהב!
הוא מאוהב בלקוחות, בסכין שאיתה הוא בוצע את הפיתות. בגרגירי החומוס שמוצאים את דרכם מידיו לצלחת במן סדר מיוחד ולא מוסבר. הוא מאוהב בבקבוק שמן הזית שמחולל בידיו. הוא מאוהב בעבודתו ובמקום שלו, ולכן הוא לא זקוק ליותר. הוא איננו מוטרד מהתדמית, ממיקומו החברתי, כי הרי הוא על מקומו.
אין לי מושג אם האיש שותף בעסק או סתם שכיר, אבל האמת היא שזה ממש לא משנה. אפשר להיות ציניים ולפטור את הכל באמירה שטחית לפיה מדובר בעניין כלכלי נטו. אפשר להישאר ברובד הפשטני שבו שופטים התנהגות במונחים של אינטרס. אבל כל מי שיודע לזהות כנות, יודה שאין שום כוח שבעולם שיכול לגרום לאדם בלחץ שכזה לנהוג כך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, לכל אדם באשר הוא.
לפני כמעט שנה, בוקר אחד, שעה שצעדתי ברגל לכיוון המשרד, קלטתי אותו יורד מאוטובוס. רצתי אחריו והשגתי אותו. כבר אז ידעתי שיבוא רגע שבו אכתוב על המפגש האישי שלי איתו. עם החוויה שאני חש. שאלתי אותו אם אוכל לשאול אותו שאלה והוא הסכים. שאלתי אותו מאיפה הסבלנות, והאמת היא שאני לא זוכר מה הוא ענה. אני רק זוכר את החיוך.
בעוד כשבועיים ימלאו לי 33 חורפים, ואני עדיין מחפש את מקומי. אני מקליד את הטור הזה, מנסה לדלות מתוכי מילים נכונות, השראה מתאימה, ועצם המאמץ מעיד על גמלוניותו של התהליך. אני מבין עד כמה אני רחוק מלחוש את אותה זרימה, את אותה עוצמה של אהבה לעבודה שקיימת בו. יבוא יום וגם אני אזכה. מזל טוב.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
