משנה: האם אפשר שהקביעה לפיה מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" תתברר כלא נכונה? הרב יובל שרלו חושב שהדבר אפשרי, ודווקא משום כך הוא חושב שהאחריות המושתת עלינו גדולה עוד יותר.
"קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר" – היינו עוד בעבר, בראשית צמיחת גאולתנו, אולם החמצנו את השעה. היינו שם עוד בימי חזקיהו, כשביקש הקב"ה לעשותו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שהוחמצה השעה. היינו שם בימי בית שני, עת דפק הדוד על דלתותינו ואנו לא קמנו ולא עלינו מהגלות לא"י. גם כיום אנו משוכנעים כי זו ראשית צמיחת גאולתנו, אלא הפעם אנו בטוחים שמשמעותה של גאולה זו היא גאולה הפועלת לאור כללים אחרים ולכן היא אינה יכולה להיות מוחמצת והתגשמותה מובטחת ללא תנאי. האם אכן כך? ובכן אפשר שכן, אך גם שלא. עקרונות ההנהגה האלוקית, כפי שניסח אותם רבי יהודה הלוי, קובעים כי "כי העניין האלוקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". לאמור: גם הראיה המיוחדת לפיה מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו היא אפשרות אך לא הבטחה. יש כאן פתיחת שערים אך לא בהכרח הכנסה לתוכם בכוח.
האם תפיסה זו מעצבת מחדש או משנה את יחסנו למדינת ישראל? כמדומני שכן, וזאת בשלושה מישורים. מישור אחד הוא בצורך להמשיך ולהתייחס למדינת ישראל כהוויה שיש בה ראשית צמיחת גאולתנו. אמנם אנו מצולקים הרבה יותר מאז שנוסחו מילים מיוחדות אלו כתפילה לשלום המדינה, ועברנו ייסורים רבים בתחום זהותה היהודית של המדינה, מוסריותה של ההנהגה, מחויבותה הפוחתת לארץ ישראל ועוד ועוד, אולם לא אנו שנקבע לריבונו של עולם כיצד הוא מביא לידי ביטוי את אפשרות גאולת ישראל. זו הייתה טענתנו נגד העולם החרדי עם תחילת הציונות, תוך הדגשת עמדתו הכופרת בטובה המנסה להכתיב לקב"ה כיצד עליו לפעול בעולם. אנו לא מתווכחים עם העובדה כי גם עננים מתקדרים מעל ראשנו ואפשר שהללו יתפתחו לגשם זלעפות ולמכות ברד, אולם כל אלה אינם משנים או מבטלים את ההשוואה בין מצבנו היום למצבנו במשך מאות שנים בגלות. ברכה גדולה טמונה בעצמאותנו ובעצמאות זו טמונים זרעי הצמיחה של מדינת הגאולה השלמה.
המישור השני קשור בהטמעה המתמדת כי גאולה היא פוטנציאל ולא הבטחה. הבנה זו מטילה על כתפינו אחריות גדולה. כאמור, גם בימי גאולה ונקישת הדוד על דלתנו אנו אחראים למה שמתחולל, ואין אנו יכולים להטיל את המשימה על אחרים. כשם שבעולמו של האדם הפרטי אנו עוסקים ביסודות הביטחון וההשתדלות באופן מתמיד ורואים בסוגיה זו את אחת מסוגיות היסוד של האמונה, כך הדבר נכון גם ביחס למדינת ישראל. האחריות נוגעת לכל ההיבטים של מדינת הגאולה: ממסד ההתיישבות ועד טפחות האמונה. מקיומה הפיזי והשירות הצבאי ועד לשלמותה המוסרית בהיבטים שונים ובכל הדרכים האחרות. לכן אנו צריכים להיזהר מלהיכנס לעמדה רוחנית של אופוזיציה שרק עסוקה בלצעוק, לבקר, להטיל דופי, להאשים וכו'. אנו צריכים לאמץ לעצמנו עמדה שמבינה את המשמעויות השונות של האחריות ומבקשת לממש אותן בפועל.
הממד השלישי, החשוב לא פחות, קשור בזיכרון כי גם אם, חס ושלום, יתברר כי לא זו מדינת הגאולה, עדיין יש למדינת ישראל של היום משמעות עמוקה מאוד בעולמנו. השיבה לחיים לאומיים, האפשרות לעצב את חיינו במו ידינו (בתוך האילוצים השונים הקיימים במערכת הבינלאומית), ההזדמנות להפגיש את התורה עם המחשבה הלאומית שלא הייתה קיימת בזמן הגלות, תחיית השפה העברית, התרבות ובד בבד תחיית תורתה של ארץ ישראל – כל אלה הם זכות גדולה מצד עצמה.
אשר על כן, ביום העצמאות אנו אומרים הלל על מה שמומש עד כה, על האפשרות הפוטנציאלית שזיכה אותנו ריבונו של עולם וכן על החסד לחיות במדינה הזו. ביום העצמאות אנו גם מחדשים את ברית המחויבות והאחריות שלנו למשימה הגדולה שעוד מוטלת על כתפינו.
הרב יובל שרלו הוא ראש שיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
