שנים של דיכוי המימד הרוחני שבעבודת ה', הצליחו לשכנע רבים שעבודת ה' היא מטרד טרחני. לפני זמן מה שאל אותי הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת התסריטאות בביה"ס לקולנוע "מעלה", האם לדעתי קולנוע הוא עבודת ה'. "בתנאים מסוימים הוא יכול להיות", עניתי. הרב ורדי סיפר ששאלה זו שאל פעם הרב שג"ר זצ"ל, שיום פטירתו חל השבת, את תלמידי "מעלה", וענה כי לדעתו קולנוע הוא עבודת השם אצל מישרוצה לעבוד את השם.
הורותו של מאמר זה בפנייתו של איתמר, עורך העלון, שביקש ממני לכתוב דבר מה על החופש הגדול שהחל בתיכונים בשבוע האחרון. אצל רבים מאתנו קיים חשש מפני כוחו של הזמן הפנוי. החשיפה להוויה המשוחררת ממרות, נתפסת כמלכודת ופיתוי. באופן כללי השתחררות ממרות נחשבת כמעשה אנטי דתי, בעוד שאדם דתי נאמן הוא כזה הנתון בכל עת למרות, בין אם מדובר במרותו של הקב"ה או במרותם של נציגיו ושלוחיו עלי אדמות; קרי הרבנים והממסדים הדתיים המגוונים עד אין קץ.
רודנותה של המרות, הגלויה ובעיקר זו הסמויה, הביאה את החברה הדתית לבנאליות ביחס לכל מעשה רוחני. באופן אבסורדי, דווקא החופש הוא מצב שיכול להחזיר מעט מהאוטנטיות לעבודת השם. הבחירה שבחופש מסוגלת להעניק חזרה משמעות לעולם הרוחני, אולם לשם כך יש לראות את עבודת השם גם מחוץ למה שהחברה הדתית מגדירה כעבודת השם. סרט למשל, נחשב לרוב כדבר שיכול להזיק משום שהוא לכאורה מנוגד להוויה של אדם דתי. אולם כשאדם מחפש בתוך הסרט משמעות רוחנית עמוקה, הרי שגם הסרט אינו מזיק אלא מעשיר (מובן שיש להוציא מהכלל את הסרטים שיש בהם ניגוד לעקרונות הלכתיים של צניעות וכו'). במילים אחרות: אם תבוא להתבונן בסרט מתוך מניע של קדושה, מן הסתם תוכל להרחיב את מושגי הקדושה שלך.
אלא שעל מנת לראות סרטים באופן זה יש ללמוד הרבה. לא קל לחנך לצפייה ראויה, אולם גם למי שלא למד ישנה עצה: צפה בסרט מתוך כוונה להעשיר את עצמך ולא מתוך הרצון "לשרוף זמן". לאחר הצפייה תרשה לעצמך "ללכת" קצת עם הסרט. חשוב מה עשו לך המראות. בחן את מה שיש לזכור ממנו. לעומת זאת כשאתה רק "שורף את הזמן" את צופה באופן שטחי ועושה כל מאמץ בכדי לבטל ממך חוויה והזדהות.
אדם שיסגל לעצמו צפייה מבוקרת המבקשת לקבל ולמצוא בכל דבר את הערך, לא רק שיבחר סרטים בצורה מושכלת, אלא גם יסגל לעצמו חשיבה אחרת על מושג הזמן. החיפוש הרחב והעמוק שלו יגיע גם למחוזות של קדושה, הגם שהם במקומות רחוקים. אותה קדושה לא רק שהיא רחבה ועשירה יותר אלא היא בודאי גם פחות בנאלית.
דברים אלו אינם אמורים רק לגבי סרטים, אלא על כל מגוון הנושאים, העיסוקים והחוויות. כל עוד אלו אינם עומדים בניגוד להלכות פסוקות, יש בהם אפשרות של עבודת השם.
עדיין רב הנסתר בעבודתו הרדיקלית של הרב שג"ר זצ"ל. מדובר באחד ההוגים המרתקים של הקיום הדתי. את עבודת השם מצא הרב שג"ר גם אצל הוגים זרים כמו ויטגנשטין, פוקו, קאמי ואפילו הידגר. הוא מזכיר אותם בספריו ובדרשותיו שבעל פה. קשה למצוא ראש ישיבה שעוסק בכך ובוודאי שלא נמצא מי שיעשה כן בפומבי (ניתן להזכיר בעניין זה את הרב קוק שהזכיר הוגים כמו שפינוזה ושופנהאואר, לכאורה באופן ביקורתי, אך מסתבר שעצם העיסוק בהם העלה רעיונות חשובים). עיון זהיר בתורותיו של הרב שג"ר (אלו שפורסמו) מגלה שלא מדובר בעוד פתיחות, אלא במובן העמוק של החופש לעבוד את השם, להרחיב את החיפוש והמציאה של הקודש.
האם תלמיד ישיבה תיכונית או תלמידת אולפנה היוצאים לחופשה יכולים לאמץ שיטה זו? הרב שג"ר אמר לי פעם שבתיכון צריך לחנך עם מוסר כמו של פעם, ורק אחר כך לפתוח את התהיות והחיפושים. איני יודע אם חזר בו מדברים אלו, אך באותה שיחה גם ביקש ממני להמריץ את החיפוש אחר עבודת השם החופשית, הזכה והאוטנטית. היישום הפשוט ביותר של גישה זו צריך להיות בהצגת האתגר לכל תלמיד וגם לכל אדם: אם תתכוון לחפש את הקודש, יתכן שתמצא אותו. האתגר הוא לעבור את החופש מתוך כוונה למצוא תוכן בזמן המסור לבחירתך ובמעשים שאתה בוחר לעשות בזה הזמן. עשה את מעשיך בסקרנות עליונה, בחיפוש קדושה, היה חתרן, חתור לגלות את הקודש שבמגוון. אם תבוא לחופשה מתוך כל אלה, לא זו בלבד שלא תראה דיכאון בעבודת השם, אלא אף תראה את האהבה שבה.
מקצת מתורתו של האיש המופלא הזה ראה אור עד היום על ידי מכון כתבי הרב שג"ר. שני ספרים חדשים יוצאים ליום השנה לפטירתו: "פניך אבקש", ו"נהלך ברג"ש". עיון בדבריו יוכל לסדוק את הסתמיות בעבודת השם.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאומנויות ומדעים בתל אביב
