משנה: לכאורה נדמה כי בעולם פוסטמודרני שבו אין אמת מוחלטת, גם אין אפשרות לחוש כבוד או יראה כלפי רבנים. הרב בני פרל חושב כי רק במציאות כזאת אדם באמת יכול לעשות לעצמו רב.
האומנם נבאו חז"ל את מה שבא עלינו? את מצוקתו של המאמין שנקלע לתקופה הפוסט מודרנית? כמה מפתיע לקרוא שוב את דברי הגמרא במסכת חגיגה, דברים שכאילו נאמרו כלפי תקופתנו:
"הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם- היאך אני למד תורה מעתה?"
המאמין של ימינו הוא בעיקר מבולבל. שפעת רבנים באה עליו, כאוס של דעות, דרכים, דרשות עד אין קץ וביטחון מלא של כל בעלי הדעות הסותרות, שהם הם דעת התורה האמיתית והיחידה ולכן הם אוסרים ומתירים, פוסלים ומכשירים, מטהרים ובמיוחד מטמאים.
למתבונן מהצד, משקל כל דעה זהה לחברתה, דווקא משום שכל דעה לא מאפשרת לגיטימיות של דעה אחרת, והוא תוהה ואומר: היאך אני לומד תורה מעתה.
כל זרם יודע להסביר יפה מדוע רבניו הם הרבנים ה"אמתיים". אבל יש כאלו שלא מאוד שייכים לזרם זה או אחר, והם, מרוב גיחוך, מעדיפים לוותר לחלוטין על מנהיגות רוחנית.
מאידך, יש אחרים שמחמת הבלבול מבקשים עוגן, מחפשים סמכות ודמות שתגיד דבר מה שיביא מרגוע למבוכה. מבחינתם הרב משמש כלי תרפויטי, מכשיר להנחת הדעת, מרביתם אינם נותנים את דעתם לכך שהמנהיג שלהם הפך לטבליית "רגיעון" ולא למורה דרך.
כיצד מדריכה אותנו הגמרא בחגיגה:
"תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".
תשובת הגמרא קשה: מה יש בדבריה כדי להתיר את הספק? גם אם רבו דברי הפרשנים, כדאי לחזור ולהתבונן בפשוטם של דברים: הגמרא מציעה שני שלבים, הנחת יסוד שיש לאמץ ופעולה פרקטית המוטלת על המאמין הנבוך.
הנחת היסוד היא: מה שנראה לך כריבוי דעות, כסתירה מהותית, הכל מריבונו של עולם. קשה להתעלם מחזרת הגמרא על הדימוי שהיא מדמה בו את הקב"ה: רועה, אדון, פרנס. הסוגיא רומזת לדבר מדהים: אם אתה מחפש מנהיג, קודם כל תבין שהמנהיג הוא הקב"ה. תבין שבמימד האין סוף האלוקי, אין את גבולות המותר והאסור ולכן יש מקום לכל תופעה. רק לאחר מכן לך וחפש מתירים ואוסרים. זה לגיטימי ואף רצוי, אבל זכור כי לא אלו המנהיגים שלך! יש לך מנהיג אחר ואצלו יש מקום לכולם.
השלב השני הוא הצד הפרקטי: לך ללמוד מרבנים. חפש לך מנהיג. חפש מישהו שתוכל להקשיב לו, אבל שים ליבך היטב: גם אחרי שתמצא, אתה עדיין מחויב לשמוע את כולם: את המטמאים כמו את המטהרים, את הפוסלים וגם את המכשירים. תקשיב לכולם. ומה קורה לאחר מכן? הגמרא לא אומרת דבר. היא לא מציעה את מי לבחור, כיון שהדבר כבר לחלוטין לא חשוב.
לאחר אימוץ הנחות יסוד אלו, זה לא באמת מדאיג במי בוחרים למנהיג, או שיעוריו של איזה רב יותר תאהב. יתכן שבסופו של דבר, גם בעולם מבולבל, תמצא משהו שידבר אל ליבך, שייקח אותך למקום גבוה יותר. אחרי שתמצא זכור תזכור כי אם תחלוק על רבך תהיה כחולק על השכינה, אבל לא כל מי שחולק על רבך חולק על השכינה. השכינה שוכנת גם אצל המתירין וגם אצל האוסרין.
לתובנה הזו ניתן להגיע רק לאחר התחושה העמוקה כי הכל בא מרועה אחד.
יש מנהיגים ורבנים, שמתוך דאגה לכמות החסידים שסביבם, עוסקים בהגדרות על גבי הגדרות, הדרות על גבי הדרות, פסילה גלויה ובעיקר סמויה של דעות שאינן מדויקות כדרכם. והגמרא צווחת ומזהירה: "עשה אזניך כאפרכסת, קנה לך לב מבין לשמוע"; לשמוע את כולם, כי רק לאחר שתשמע את כולם, רק לאחר שתבין באמת שמרועה אחד הכל נתנו, תוכל לצאת לדרך המיוחדת שלך מבלי שתהיה יותר מידי מבולבל.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן, תל אביב
