כך שנינו בפרשת וילך: (דברים פרק לא,יא-יג) "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". מצווה זו שנצטווינו לקיימה פעם בשבע שנים – במוצאי חג הסוכות של שנת השמיטה, מכוונת לשחזר את מעמד הר סיני. כל העם מתקבץ לשמוע את התורה מפי המלך. ויש במעמד זה שכל העם משתתף בו מעין חזרה למעמד הר סיני. באותו המעמד לרגלי הר סיני כתוב בספר שמות "ויחן שם ישראל כנגד ההר" ודרשו במדרש (מכילתא דרשב"י יט,ב):"ויחן שם ישראל נגד ההר. להלן ויסעו בני ישראל, ויחנו בני ישראל – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. וכאן הוא אומר "ויחן שם" – חנייה אחת ניתן בלבם. כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה". המדרש מבחין בין הביטוי בלשון רבים 'ויחנו' לבין לשון יחיד 'ויחן', והוא בא ללמדנו שעמידתם בהר סיני הייתה בלב אחד, כאיש אחד.
כנראה בהשפעת מדרש זה מבאר בעל ספר החינוך (מצוה תריב) את מצוות הקהל באותה הרוח: "שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר [דברים ל"א, י"ב], הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בתלמוד כענין שאמרו בראשון של קדושין [ל"ד ע"א], והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות, ופירשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.
משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'."
על דרך ההלצה שואלים: 'קיבוץ' מן התורה מניין? ומביאים את דברי בעל ספר החינוך "לאמור – מה הקיבוץ הרב הזה שניתקבצנו יחד כולנו?".
באמת יש בביטוי הזה ממד עומק הקשור למצוות הקהל. הקיבוץ חרט על דגלו את סיסמת השוויון. כולם שווים וכולם שותפים זה עם זה. הכלל שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, יוצר שוויון מורכב שמביא בסופו של דבר לרמת חיים דומה לכל חברי הקיבוץ. אין בדברי אלה ניסיון לשכנע אנשים להצטרף לקיבוץ. זו תמיד הייתה דרך רק ליחידים. אבל הבה ונתבונן במצוות השמיטה – התורה מפקירה את היבולים של השדות והמטעים וקוראת לנו "ואכלו אביוני עמך". היא מצווה עלינו לשמט את החובות של הלווים העניים, ובעצם היא קוראת לתיקון ולהשוואת המעמדות, והיא מנסה לצמצם את הפערים בין העניים והעשירים. בסיומה של שנה זו אמורה לגבור האחווה והאהבה בין המעמדות השונים. לכן דווקא שנת השמיטה מסתיימת באותו מעמד בו יכולים גברים ונשים מכל שכבות העם לעמוד כאיש אחד בפני ה' ולקבל עליהם עול מלכות שמים בלב אחד כמו במעמד הר סיני. זוהי אולי כוונת התורה – שבעומדנו לפני הקב"ה נעמוד כאיש אחד ובלב אחד ללא הבדלי מעמדות – בין עני לעשיר, בין איש לאשה וכדומה. וכך נקבל על עצמנו שוב את התורה שניתנה לכלל ישראל. כמו באותו מעמד נשגב בהר סיני.
