פרשת השבוע הקודמת, פרשת בלק, מסתיימת במעשה הקנאות של פנחס, שקם והורג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור, מדינית שעימה הוא זונה בפתח אוהל מועד. הפרשה מספרת שם כי בזכות מעשהו זה של פנחס פסקה מעל עם ישראל המגפה שהפילה 24 אלף חללים. בפתיחת פרשת השבוע שלנו, שאף נקראת על שמו של פנחס, נאמר כי הקב"ה נותן לו "ברית שלום".
מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. קו דק ושביר מפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. קנאותו של פנחס היא מודל בסיסי לדיון על הקנאות, והיא מלמדת שני דברים: הראשון שבהם הוא שלעתים יש צורך בקנאות. השני הוא שהקנאות איננה נורמה. אדרבה: היא עצמה זקוקה למיתוק ולתיקון.
לעתים יש צורך בקנאות. לעתים בכל מערכת נוצר מצב שבו הסדר הרגיל, מערכת ההתמודדות עם האתגרים, אין בכוחם להתמודד עם בעיה בהיקף עצום. הדבר נכון למערכות רוחניות אולם גם עסקיות או חינוכיות. מדובר במצב נדיר ומיוחד שבו נדרשת קנאות. לעיתים אין מנוס מצעד לא שגרתי ואפילו כואב, כדי להציל מערכת שלמה.
לו יצויר כי ניתן היה לנטרל את כל צוררי ישראל, או אנשים המבצעים פשעים נגד האנושות מבעוד מועד, ובכך למנוע סבל עצום וגדול יותר מכל נזק של כל קנאות אפשרית, האם קנאות שכזאת לרצח תיחשב? התשובה הברורה מאליה, ממחישה מדוע לא ניתן לשלול את הקנאות לחלוטין. באופן כללי יש לקבוע כי חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם של כולנו צריכה להיות ההכרה שאין דבר מה שניתן להוציא אותו לחלוטין מגדר האפשרי. יש מצבים קיצוניים בהם הקנאות נתבעת, אולם גם במצבים שכאלה אין היא הופכת למדיניות קבועה. אנו למדים מפרשת השבוע כי ברית השלום שנכרתה עם פנחס הייתה ברית שלום קטועה. האות "ו'" שבמילה "שלום" נכתבת בספר התורה כשהיא קטועה ואינה שלמה. קטיעת האות מלמדת כי מעשהו של פנחס איננו שלם, וכי הוא עצמו נדרש לתקן את הפגיעה החמורה בשלום שהייתה תוצאת הלוואי של מעשהו.
בד בבד יש ללמוד מפרשת פנחס גם את ההיבט ההפוך. העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה. קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו; התמכרות לאסתטיקה חותרת לייפוי העולם והפיכתו למקום נאה יותר, אולם קנאות לאסתטיקה מתרכזת רק במציאות ומתעלמת מערכים מקוטבים הנמצאים על אותו ציר כמו אתיקה ועוד עניינים הנוגעים למהות, וכך הלאה.
לכן כל כך קשה להתמודד עם הקנאות. כשמדובר על תחומים שניתן להגדירם כרעים מיסודם, קל יותר לעמוד בפניהם ולנסות לבטל את מציאותם. אולם כשאנו מתמודדים עם קנאות, מדובר בערכים שהם ביסודם ערכים טובים ונאורים, אולם הם פסולים בשל ההשתלטות הבלעדית שלהם על תחומי המחשבה. מדובר לכאורה בעניינים כמותיים ומידתיים, ולכן בדרך כלל קשה יותר לעמוד בפניהם. אין זה פשוט כלל ועיקר למעסיק או למנהל לומר למשל לעובד מסור וחיובי מצד עצמו, כי הבעיה איננה במה שהוא עושה, אלא בחוסר רגישותו והתעלמותו מנושאים אחרים שעליו לשים אליהם לב. מעבר לבעיה האובייקטיבית שקשורה בקיצוניות, הקנאי אינו נוטה להקשיב כלל לדברי אחרים. הוא רואה בהם מי שבאים לצמצם את נאמנותו לערך אליו מתמסר אליו, ולפיכך הוא מרגיש כי אין צורך להקשיב להם.
ברם, כאן גם נמצאת הדרך להתמודדות עם הקיצוניות. דרך ההתמודדות איננה גינוי הערך שהאדם מתמסר לו. התיקון הוא תמיד בחשיפה לתחומים הניצבים בקוטב ההפוך, תוך הפיכת המחלוקת בין הקטבים לדילמה פנימית. כשאדם הולך בדרכה של אמונת ישראל, ואין הוא מתמכר לערך אחד בלבד, אלא הולך בדרכיו של הקב"ה המאחד את כל הערכים כולם, הוא ממשיך אמנם להיות קיצוני, אולם הוא קיצוני ליותר מתחום אחד. או אז מתחוללת בתוכו סערה מפרה ומעצימה, המחייבת אותו להתייחס לרוחב ולעומק רבים יותר מאשר העולם המצומצם בו הוא חי קודם לכן, ואז תכונתו הקיצונית מוצאת דרכים נכונות יותר למימוש העולם הערכי והרוחני.
כותב המאמר: הרב יובל שרלו, חבר הנהלת צהר, ראש אגף אתיקה בצהר וראש ישיבת אורות שאול
