היין מגלם בתוכו סיכוי, אך טומן בחובו גם סיכון. זהו תמצית סיפורו של נח שבא לתקן את העולם, והחמיץ את השעה כשנפל במלכודת האלכוהול, תוך שהוא הופך את האמצעי למטרה ואת השולי למרכזי
יחסם של התורה וחז"ל אל היין, הוא מורכב. חז"ל מתייחסים, מצד אחד, בצורה חיובית מאוד אל היין. מצוות הקידוש מן התורה מחייבת אמירה של דברי שבח וקידוש, אולם "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין" (רמב"ם הלכות שבת פרק כט). היין מוצא את מקומו באירועים משמחים נוספים. בהלכה נקבע כי היין "קובע ברכה לעצמו" מפאת חשיבותו, דבר שאין לו אח ורע למעט ברכת "המוציא" ועוד.
אולם אנו מוצאים גם יחס שלילי. "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג), ואמירה זו מתבהרת לאור העיון בפרשתנו.
נח זוכה לשמו בנסיבות יוצאות דופן: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'". מה פשר אמירה זו? רש"י במקום מבאר: "ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם".
על פי רש"י, חטאו של אדם הראשון גרם קלקול לאדמה שהחלה מוציאה קוצים ודרדרים. הופעתו של נח הסירה ("הניחה") את המצב הזה. מבחינה זו נח הוא לא רק ממציא טכני שהביא לעולם את המחרשה, כי אם דמות המצפה לתיקון העולם.
לכאורה ציפיתו של נח אכן התממשה. מיד לאחר המבול נח בונה מזבח ומעלה קרבנות ועל כך מספרת התורה: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". הנה הצליח נח להסיר את קללת אדם הראשון. נח הצליח בכך לא במקרה. הוא יוצא מן התיבה ורואה סביבו עולם חרב ושממה מכל עבר. הוא יכול היה לרגוז ולתמוה, על מה ולמה הביא ה' את ההרס הזה, אך הוא אינו נוהג כך. הוא מקבל את הדין במלואו, עד כדי הקרבת קרבן בפתח התיבה. לקרבן שכזה ריח מיוחד. זוהי מדרגה עצומה בעבודת ה' המסירה את קללת אדם הראשון.
אולם כל זה מתנפץ בפעולתו השניה של נח: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה".
רש"י עסוק בשאלה מנין היה לנח מהיכן לנטוע כרם, כשכל אשר על האדמה נמחה. תשובתו היא: "כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים". אנו מבינים כיצד למד רש"י שנח לקח עמו זמורות, שהרי התורה מעידה שנטע כרם. אולם מהיכן לו שנח לקח עמו גם ייחורי תאנים?
לאחר החטא אדם וחוה תופרים עלי תאנה ועושים מהם חגורות. רש"י מלמד אותנו מדוע דווקא התאנה נבחרה: "הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו". לאור זאת ניתן לומר שנח, הנתפס כמי שיתקן את קללת אדם הראשון וחטאו, לוקח לו כסמל ותזכורת את עץ התאנה.
אולם מדוע לקח עמו נח גם זמורות? האם לאור דברי רש"י עלינו להבין כי חטאו של נח ביין לא היה פתאומי, אלא דבר מתוכנן מראש? או שמא היה כאן שיקול דעת מוטעה וסדר עדיפויות לקוי?
התשובה נמצאת ביחס הנכון ליין. היין מעצם מהותו איננו שלילי. אולם כאשר הוא הופך לדבר מרכזי; כשנוטלים אותו לתיבה במקום תבואה שהיא צורך קיומי בסיסי הרבה יותר, הדבר עלול להביא לשקיעה. זוהי שקיעתו של נח המחמיץ את ההזדמנות לתקן לחלוטין את האנושות מחטא אדם הראשון.
האב אביחי קצין הוא ראש בית מדרש "ראשית" ברעננה ומרבני 'צהר'
