פרשת וישלח- סקירת הפרשה
פרשת השבוע מתחילה בתיאור ההכנות שעורך יעקב לקראת המפגש הטעון עם אחיו. בלילה האחרון שלפני המפגש עם עשו חוצה יעקב את נחל יבוק ושם נאבק איתו כל הלילה מלאך שלפי המדרש הוא שרו של עשו. לאחר שיעקב מתגבר במאבקו על המלאך, מתרחשת הפגישה שעוברת בשלום ושלאחריה שני האחים נפרדים. בטבורה של הפרשה סיפור אונס דינה בידי אנשי שכם והנקמה מהם בידי בני יעקב. בסופה של הפרשה לידתו של בנימין, מות רחל וקבורתה בדרך אפרת.
פרשת השבוע, פרשת וישלח, פותחת עם תיאור ההכנות של יעקב לקראת המפגש עם עשו לאחר שנים רבות. הפסוקים מתארים בפרוטרוט את הפחד של יעקב מהמפגש כמו גם את ניסיונותיו לפייס את אחיו לפני המפגש. לכאורה מדובר במאמץ מיותר ועקר. מצד אחד ראש משפחה, 4 נשים, 12 עשר ילדים, כשמהעבר השני צבא של לוחמים המונה ארבע מאות איש. בלשון הילדים קוראים לזה "לא כוחות". אמנם שני אחים ביולוגיים עומדים בראש שתי המחנות, אולם מדובר בתמונה שתיחרט לדורות כביטוי לסיטואציה ולקביעה לפיה "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". שני עמים הנאבקים אילו באילו.
כאמור, יעקב חושש מהמפגש. הוא שולח שליחים, נותן בידיהם מתנות, ומדריך אותם לפנות לעשו בכבוד ואולי אף בהשפלה מסוימת: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב …להגיד לאדני" (בראשית לב, ה-ו). מילות המפתח הם: "אדוני" ו-"עבדך", כשההנחה היא שמחוות של כבוד אולי יביאו את עשו לידי פיוס ולסיום הסכסוך שפרץ ביניהם עשרים שנה קודם לכן, כשיעקב השיג את ברכות יצחק בערמה.
במדרשי חז"ל שבתחילת פרשתנו ישנן הערכות שונות על הטקטיקה בה נוקט יעקב, ובמסר הנלמד מדרכים אלו לדורות. יש הרואים בדרך שבחר בה יעקב התרפסות וכניעה: "באותה שעה שקרא יעקב לעשו: 'אדוני', אמר לו הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו 'אדוני' שמונה פעמים, חייךָ (נשבע) אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר: (בראשית לו, לא): 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל' (מדרש רבה – בראשית, פרשה עה, יא). על פי המדרש לא רק שלא היה לו ליעקב לשדר לעשו כניעה, אלא שראוי היה שיבהיר כי הוא והאנשים שאיתו אינם סתם משפחה, אלא בסיס לעם בעל ארץ ותורה שעתידה לגלות לעולם כולו צדק ומשפט. השפלה עצמית ופחד, מלמדות שאצל יעקב עדיין אין בשלות לכך, ומכאן הסיבה בשלה תהליך בנייתו של עם ישראל כאומה לאומית החיה בארצה נדחה בשמונה דורות.
לא זו בלבד, אלא שישנם מהמפרשים שסבורים שעשו כלל לא היה מודע לכך שיעקב ומשפחתו מגיעים לקראתו, והתעורר לעניין רק בעקבות המסרים והמשלחות שיעקב שולח אליו: "אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו: 'כה אמר עבדך יעקב?' (מדרש רבה- בראשית, פרשה עה, ב). הרב משה בן נחמן, הרמב"ן (פרשן ופוסק, ספרד, מאה י"ג), שמחזיק בדעה זו מראה כי גם דורות מאוחרים יותר אמצו את הטקטיקה של יעקב, והדבר הביא לכשלון: "ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני (=מלכי חשמונאי המאוחרים) באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומא, והיא היתה סיבת נפילתם בידם" (רמב"ן בראשית לב, ד)
אך יש המציגים עמדה שונה. ר' יהודה הנשיא שחי ופעל בארץ תחת שלטון רומא, כמאה שנה לאחר חורבן הבית השני, הורה לתלמידו לכתוב אגרת לקיסר, הפותחת כך: "מהעבד יהודה, לאדוננו הקיסר אנוטונינוס": "אמרו לו (תלמידיו): רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: וכי טוב אני מזקני? לא כך אמר: 'כה אמר עבדך יעקב?' (מדרש רבה- בראשית, פרשה עה, ו)
נראה כי לשתי הגישות יש מקום. ישנם מצבים בהם עם ישראל נשלט בארץ ע"י אחרים, ויש לנהוג אז בטקטיקה של חנופה והשפלה כדי לזכות בהישגים. אולם הרבה תלוי גם באישיות ובמנהיגות מולה עומדים. רק נזכיר כי לר' יהודה הנשיא אכן היו קשרים טובים עם הקיסר אנטונינוס מה שגרם לחכמים לדרוש את הפסוק " 'שני גוים בבטנך' על יעקב ועשיו שאותו קראנו בשבוע שעבר על אנטונינוס ורבי יהודה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף נז עמוד ב).
אולם יש גם דרכי הנהגה אחרות המתאימות לזמן שבו עם ישראל חי עצמאי בארצו ומתחיל לבנות את חייו הלאומיים בארץ כאומה וכמדינה. בתקופה שכזו הוא נדרש להביע עמדה המבטאת את ייעודו ותפקידו. כמו אצל יעקב ועשו, גם כשמדובר באומה לא פעם מדובר במצב של "מעטים מול רבים" ומכאן גם שהחשש הוא טבעי מובן לחלוטין. אולם כשמאמינים בדרך, כשישנה מודעות פנימית ברורה האומרת מאין באים ולאן רוצים ללכת ומהי המשמעות העמוקה של הצו "שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך", אזי יש לזקוף את הגאווה הלאומית, ולהביע אותה גם באזני אחרים.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים ומרבני 'צהר'
בוקסה
ר' יהודה הנשיא- עורך המשנה ונשיא הסנהדרין במחצית השנייה של המאה ה-2, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. רבי יהודה הנשיא, חי ופעל בתקופה מאוד דינמית ברחבי האימפריה הרומית, כשהוא עצמו דיבר רבות בדבר הצורך הכרה בשלטון הרומי, במוסדותיו ובסמכויותיו. המקורות היהודיים המתארים את תקופתו של רבי יהודה הנשיא מתארים בהפלגה את מתן הכבוד לשלטון הרומי, ואפשר להניח כי מסיבה זו במהלך תקופתו של ר' יהודה הנשיא יורד הלחץ הרומי מעל יהודה. רבי יהודה גם העביר במהלך כהונתו את מרכז השליטה הפוליטית שלו ואת הסנהדרין לעיר ציפורי בגליל , שהייתה ידועה בתמיכתה בשלטון הרומי. רבי יהודה הנשיא, או "רבי" בקיצור, נודע בעושרו הכספי והכלכלי וכן בתקנות והחידושים ההלכתיים הרבים שחוקק.
