בפרשת ויחי, אנו חותמים את ספר בראשית, ספרם של אבותינו, ובה גם נפרדים אנו מיעקב אבינו ויוסף בנו, ההולכים לעולמם.
קיים דמיון רב, בין עלילותיו של יעקב לאלו של יוסף. גם יעקב וגם יוסף, מוצאים עצמם, בשל סכסוך אחים בארץ זרה. שניהם מוצאים עצמם עובדים אצל בעל בית נכרי, ואותו בעל בית מתברך בהצלחה גדולה בזכותם (לבן זוכה לברכה בזכות יעקב הרועה את צאנו, ופוטיפר המצרי מתברך בזכות יוסף העובד אצלו), וישנן עוד נקודות השוואה רבות.
קיים דמיון גם באופן שבו נפרדים יעקב ויוסף מבני יעקב האחרים, וזאת הן ברמה התוכנית – עלילתית והן ברמה הספרותית. שניהם שוכבים על מיטותיהם וקוראים לשאר האחים בכדי שישמעו את נאומם האחרון. שניהם נפטרים מן העולם ונחנטים על ידי המצרים כחלק ממנהג המקום, אך נדמה כי עיקר ההשוואה היא בשבועה, שכן שניהם, גם יוסף וגם יעקב משביעים את שאר אחי יוסף.
יעקב אבינו, משביע את יוסף ואת שאר בניו: 'אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם…ויאמר השבעה לי וישבע לו…ויצו אתם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי, קברו אתי אל אבתי, אל המערה… אשר על פני ממרא בארץ כנען' (בראשית פרקים מז-מח).
אף יוסף משביע את אחיו: 'וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה' (בראשית נ,כה).
אולם צריך לשים לב להבחנה הברורה שבין שתי השבועות:
יעקב משביע את בניו לבל יקברוהו במצרים. הוא מחייב אותם להעלותו לארץ ישראל מיד לאחר מותו ולקברו במערת המכפלה אשר בה קבורים אבותיו. ובאמת כך עושים בניו, ולאחר קבלת אישור מפרעה, הם מעלים את יעקב לארץ ישראל, קוברים אותו ומתאבלים עליו, ולאחר מכן שבים אל מצרים בה הם שוהים.
תוכנה של שבועת יוסף, לעומת זאת, שונה בתכלית. יוסף משביע את אחיו שבבוא היום לכשישובו לארץ ישראל, אז יעלו את עצמותיו עימהם. בניגוד ליעקב, יוסף איננו תובע מאחיו לקברו מיד בארץ. הוא מדגיש בדבריו כי רק לכשישובו לארץ ישאו את עצמותיו עימהם, וכך אכן קורה בתום שנות העבדות הרבות, עת יצאו ישראל ממצרים, כשמשה רבנו נושא את עצמות יוסף בכדי לקיים את השבועה.
ניתן להסביר שההבדל בין השבועות של יעקב ויוסף נובע מן המעמד המיוחד של יוסף במצרים שלא אפשר לאחיו להוציאו כעת ממצרים ולהביאו לקבורה בארץ, אולם נדמה כי ההסבר העמוק יותר קשור בשתי תפיסות שונות של שני מנהיגים שבאו לידי ביטוי בחייהם וגם לאחר מותם.
יעקב איננו חושב רק על עצמו, כי אם על בניו. הקבורה בארץ ישראל, מנקודת מבטו של יעקב, הינה זרקור אור שישלח בכל יום ויום ממערת המכפלה שבארץ ישראל אל עם ישראל המשועבד במצרים. יעקב מבקש להיקבר בארץ ישראל בכדי לסמן את היעד, להוות מצפן וקריאת כיוון. יעקב יודע כי לא משנה מה יקרה לצאצאיו בשנים הבאות במצרים, לא משנה כמה זמן יישארו שם, הדבר החשוב הוא שהוא- יעקב יחכה להם בארץ ישראל.
יוסף לעומתו, מבקש להיות סוג של השראה לבני ישראל בהיותם במצרים. בכל יום נוסף של שיעבוד, אמורים בני ישראל לזכור כי יוסף עמם בתוך השעבוד וכי הם עדיין הם לא הגשימו את השבועה שנשבעו לו. בעוד יעקב מבקש להוות השראה לישראל מרחוק ממקומו הנשגב, יוסף מוכן לשכון בקרב ישראל אף במחיר של שהייה נוספת בגלות, בבחינת 'עימו אנכי בצרה'.
יעקב, במובן זה הינו מופת להנהגה "טרנצנדנטית"- מרוממת מעם ואצילה, שמכוח אצילותה והיותה מופת גבוה ומרוחק, היא מהווה השראה ומתווה דרך וכיוון.
יוסף, לעומתו זאת הינו מופת להנהגה "אימננטית" המבקשת לרדת עד קצווי ארץ, עד פרטי הפרטים, לשכון במציאות ומתוך כך להשפיע עליה ולרוממה. (נציין כי יוסף מכונה 'צדיק' ובמובן הקבלי – חסידי, תכונתו המרכזית של הצדיק היא היותו "ראש" הנטוע מצד אחד בשמי השמים ומאידך "רגליו" נטועות היטב בארץ, בקרב שומעי לקחו).
שני בחינות ההנהגה הללו נכונים בכל מערכת שיש בה מובילים ומובלים ובכל רמות החיים.
הבחנה זו מאפיינת גם מודלים שונים של מפקדים בצבא או במערכת העסקית. ישנו מפקד הרץ קדימה ללא המתנה וכל זאת מתוך האמונה כי חייליו, בראותם את מפקדם רץ קדימה, ירוצו אחריו. כשטנק המג"ד שועט קדימה מיד כל שאר הטנקים ממהרים להדביקו.
לעומתו, ישנו המפקד הנמצא בקרב חייליו ודוחף אותם ומדרבן אותם בהיותו בקרבתם.
שני מודלים במנהיגות, בפיקוד ובהובלה, שניהם טובים שניהם ערכיים ושניהם מסוגלים להשיג את מטרתם.
מתוך שתי גישות הנהגה אלו עומדים בני ישראל הולכים להיכנס לתקופה קשה של ניסיון ומאבק, כששני מאורות גדולים מנחים אותם, אחד מלמעלה ואחד מלמטה – יעקב אבינו ויוסף הצדיק.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרצה במכללת "אוהלו" בקצרין
