תרמו לצהר

מנהיגות-מקבלים או מגלים?

מאת הרב חגי גרוס

אין ספק כי אילו היו פרשיות השבוע מוקרנות בטלוויזיה כסדרה בהמשכים, הרי שהפרק של פרשתנו היה נחשב לאחד המותחים ביותר. האחים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל נעצרים, לאחר שבכליו של בנימין נמצא הגביע שלכאורה נגנב מבית השליט המצרי. עוד לפני שנמצאה הגנבה, ממהרים האחים, שבטוחים שאין מדובר אלא בעלילת לשווא, לחרוץ את גורלו של הגנב: "אשר ימצא איתו מעבדך ומת וגם אנחנו נהיה עבדים לאדוני מצרים". ע"פ קביעה זו משמעות מציאת הגביע באמתחתו של  בנימין קשה ואכזרית: אותו בנימין שאביו מיאן לשלחו למצרים פן יקרהו אסון, על אותו בנימין למות ועל כל אחיו להיות עבדים לשליט המצרי.האחים שמבינים כי הפעם הם לכודים, שהרי במו פיהם חרצו את דינם, מתחילים להתאבל ומקבלים את הדין.

פרשתנו מתחילה בדיוק ברגע זה של חוסר מוצא, ובדיוק בנקודת זמן זו מתגלה לו מנהיג אמיתי: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיּאמֶר בִּי אֲדנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעה…."

יהודה אוזר כוח ואומץ, מתייצב מול יוסף ונושא לפניו את נאום חייו. את כל כישרונו, רגשותיו ותסכולו משקיע יהודה בנאום זה שמבחינתו חיים ומוות תלויים בו. יהודה הולך כנגד כל הסיכויים ומנסה לבטל את הגזרה ולהחזיר את בנימין לחיק האחים. מעבר לעובדה שיהודה הוא נואם מחונן, בעצם התייצבותו מתגלה לעיני כל כי יהודה מוכן לקחת אחריות כפי שהתחייב לאביו יעקב לפני שירדו למצרים עם בנימין שם אמר: "אָנכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לא הֲבִיאתִיו אֵלֶיךָ…וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים".

מצד ההיגיון מהלכו של יהודה אינו מובן, שהרי ניתן לומר שבנימין אשם בצרה שנחתה עליו. הוא הרי זה ש"גנב" את הגביע ובשקו הוא נמצא. זאת ועוד: יהודה יכול היה להתנער מן האחריות שלקח על עצמו ולהמשיך הלאה. אולם יהודה מוכן להימסר לעבד במקומו של בנימין ואומר לשליט המצרי שמולו: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי"

חז"ל ב"מדרש רבה" מדגישים את מנהיגותו של יהודה שהתגלתה במעשהו זה, ואומרים כי מדובר לא רק בנאום אלא באסטרטגיה שלמה מתוכננת ומבוססת על מקרים ותגובות. על פי חז"ל במדרש ניגש יהודה אל מול יוסף בשלוש צורות שונות: "ויגש אליו יהודה – ר' יהודה אומר ניגש למלחמה.  ר' נחמיה אומר ניגש לפיוס, ורבנן אומרים ניגש לתפילה". יהודה יוזם, מתכנן ומבצע שלושה מהלכים אפשריים שאותם למד מאביו כשהתכונן לפגישה מול עשיו אחיו, פגישה ממנה חשש כל כך. הוא מתכונן לתפילה, להתפייסות ולמלחמה. השוואה זו מחמיאה ליהודה ורומזת כי הוא למעשה ממשיך הדרך האמיתי של יעקב אביו. למרות שמבין עשרת האחים הוא הרביעי שבחבורה, בפועל ראובן, שמעון ולוי, המבוגרים ממנו, אינם מעיזים להתמודד עם המנהיג המצרי. גם הם כמו כולם קורעים את בגדיהם ומתאבלים. רק יהודה לוקח אחריות ומגלה מנהיגות.

כותרת מאמר זה מבוססת על משפט עממי הטוען כי מנהיג אמיתי לא מחכה שיכירו בו ככזה, אלא הוא קם מכוח עצמו מבצע, פועל,יוזם ומגיב. זהו בדיוק אופיו של יהודה; אופי של מנהיג שנוטל אחריות ומגלה מנהיגות. לא לחינם נבחר שבט יהודה להיות השבט ממנו יצאו מלכי ישראל לדורותיהם. ואכן כאשר קם המנהיג, ממילא כל השאר מקבלים על עצמם את מנהיגותו. לימים גם יודה בכך יעקב כשבברכתו ליהודה בסוף ימיו יאמר לו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" .

 

הרב חגי גרוס, מנהל תיכון הצבי – מקיף דתי נתיבות, ומרבני 'צהר'