משנה: אי אפשר לקיים מצוות "והגדת לבנך" אלא רק כשמבינים שכל ארבעת הבנים קיימים בכל אחד, בכל משפחה וגם באומה. הרב ברוך אפרתי כותב על הבן הרשע שבכל אחד מאיתנו ושבלעדיו לא ניתן להגיע אל הבן החכם.
אחת מנקודות השיא בהגדה היא ההבחנה בין ארבעת הבנים: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".
מקובל להבין את סיפור ארבעת הבנים כאמירה נקודתית- אישית; הוי אומר- 'אם בנך רשע, כך אמור לו. אם בנך תם, כך אמור לו' וכו'.
המדרש מחדש דרך שונה בהבנת ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה…שהרי העולם נברא בארבע מידות של בני אדם: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול" (מדרש שכל טוב שמות פרק יג).
ע"פ המדרש העולם עצמו נברא מלכתחילה מארבע זהויות (מידות) של בני אדם, ולכן הבנים עליהם מדבר בעל ההגדה אינם בנים מקריים: 'שמא יש לך חכם, שמא יש לך תם'. אלו ביטויים למידות שוודאי קיימות תמיד בכל חברה וגם בכל משפחה. החידוש הוא בכך שע"פ המדרש חברה תקינה היא חברה המורכבת מ'ארבעת הבנים', שכן כך נברא העולם. אם כולם צדיקים או כולם רשעים- אזי חסר יסוד חשוב בתקינות החברה ומכן גם במשפחה.
בהסבר זה ישנם מספר קשיים. ראשית: וכי באמת בכל חברה קיים רשע, תם וכו'? ומהעבר האחר: האם החברה הינה כה דיכוטומית שאפשר לחלקה בחדות רק לארבע זהויות מרכזיות וסטטיות? זאת ועוד: וכי עלינו לשאוף שיהיה בינינו גם אדם רשע לכתחילה?
נראה כי המדרש בא לתת עומק נוסף.
ההגדה מספרת לנו על ארבע זהויות נפרדות: 'אחד חכם, אחד רשע וכו". התבוננות מעמיקה בזהויות הללו מגלה הקבלה לשלבים העוברים על החברה הישראלית מאז שיבתה לחיים המדיניים בציון, ועוד יותר מכך לשלבי התפתחות העוברים על כל אחד ואחת מאיתנו בחיינו האישיים. אלו לא רק זהויות אלא יחידות חיים.
לפי תפיסה ההגדה אינה באה לתת מענה קונקרטי-אישי למי שמתקשה בחינוך בנו הפרטי בלבד, אלא היא באה לחדש כי בכל אדם, בכל משפחה ובכל חברה קיים הצורך לעבור ארבעה שלבים של התפתחות.
השלב הראשוני הוא 'שאינו יודע לשאול'. זהו השלב הגולמי שבו האדם, המשפחה והחברה אינם בעלי מודעות לסובב אותם, ועיקר דאגתם נתונה לחיזוק הבניין הגופני-החומרי. בשלב הזה, האדם אינו עסוק בשאלת כיוון חייו עדיין.
השלב השני הוא 'תם'. זהו השלב שבו יוצאים האדם, המשפחה והחברה יוצאים אל העולם. ה 'תם' זקוק לבניין הנפש. הוא תמים ועדין ועל כן מרכז את כוחו בעיצוב הכלים הנפשיים עבור העתיד. לכן הוא שואל בכלליות רבה 'מה זאת?'.
השלב השלישי הוא 'רשע'. זהו השלב שבו לראשונה האדם פועל במציאות. כאמור, שלב זה מתרחש גם במשפחה ובחברה. הרשע תלוי ועומד בין עולם התם לעולם החכם. זוהו מפגש של בוסר אנושי עם מציאות רוחנית שגורמת לרשע לבוא לידי ביטוי. הרשע המודרני דורש שהכל יהיה לרוחו, בסדר גבוה ומובן לשכלו, וכידוע הגיון וסדר מוחלט לא תמיד קיימים במציאות. הפער הזה הוא שגורם לבן הרשע לשאול 'מה העבודה הזאת לכם?'.
השלב הרביעי הוא 'חכם'. זהו השלב העליון שבו האדם, המשפחה והחברה מגיעים אל שיווי משקל ואיזון נכון. בשלב זה האדם מגלה את נשמתו ואת הקצב שבו ראוי לו לנהל את חייו. בשלב זה יש הבנה למורכבות של התורה שיש בה 'עדות, חוקים ומשפטים'. החכם גם מסוגל להכיל בתוכו מציאות שבה לעיתים הוא חלק מהחוויה בבחינת 'ד' אלוקינו', ולעיתים הוא נעדר ממנה בבחינת – 'אתכם'.
כך קורה שבכל שלב קונה האדם מעלה חדשה לעצמו בבניין אישיותו השלימה; מהגוף אל הנפש וממנה אל הרוח ומשם לנשמה. כל שלב שכזה צריך גם לעבור על כל אחד ואחת מילדינו. אין קיצורי דרך בבניין האישיות, ועל ההורים והמחנכים להיות ערוכים לכך. כשמעבירים את התובנה הזאת אל הכלל, אנו מבינים כי השלבים הללו צריכים גם לעבור על החברה במהלך התפתחותה.
לפיכך עלינו להביט לעומקה של החברה הסובבת אותנו בבואנו לקרוא את ההגדה של פסח.
כך למשל עלינו להבין את מקומו של מי שאינו יודע לשאול בבית הספר. אל לנו כמחנכים וכהורים לבקש מהתלמיד כבר בשלביו הראשונים, לדעת לאן הוא רוצה להגיע. אל לנו לדרוש ממנו את שאינו יכול לתת. הלחץ הקיים בחלק מבתי הספר כבר בכיתות הנמוכות, בהן התלמיד עדיין לא למד להתבטא, הוא לחץ שלילי. מותר לא לדעת לשאול, במיוחד בגילאים הנמוכים.
עלינו לטפח את התום בקרב הנוער. נטישת ה 'אידישקייט' לטובת מושג ה 'מורכבות', הוא דבר שאינו בריא. ודאי שבסופו של יום, כולנו שואפים לבניין ילדינו כילדים בעלי ראיה מורכבת ובוגרת. אך עלינו להקפיד שהדגשת המורכבות וה 'צבי דינים' לא יבואו על חשבון התום הנפשי, הילדותיות המחוברת בעומקה אל הקודש של סבא וסבתא.
עלינו להבין גם את מקומו של הרשע בישראל. מבית המדרש של מרן הרב קוק למדנו כי הרשעות המודרנית נובעת מבוסר רוחני, מנסיון לקפוץ לעולם שלם ללא גבולות, תוך ויתור על ההתקדמות בשלבים. שירו של אביב גפן שבו נאמר 'בואו נצעד אל החלום, בלי גזע ולאום', הוא דוגמא לכך. הנסיון להגיע כבר עתה למצב בו 'לא ישא גוי אל גוי חרב' תוך השמטת ה 'דרך', התהליך והערך הלאומי, ממחישים בדיוק את מה שהרב קוק מדבר עליו. זהו שיר של אדם טוב הלוקה בחוסר בגרות ואחריות. יש בו את הרוח הנושאת אותו אל היעד (המעורפל והלא מדוייק במקרה זה), אך חסר בו המבט הפנימי שמגלה את הדרך אל היעד הנכסף. חסרה בו עמדת הנשמה של החכם, זו המביטה אל עומק המציאות ומבינה את הדרך הראויה. מבחינה זו הרשע מעודד את העולם האמוני לפתח כלים ויעדים ברמה גבוהה, כדרישת הרשע. הרשע הוא קטליזאטור לקודש, ומכאן גם ערכו הגדול של שלב "הרשע" בגיל ההתבגרות והנערות, ובהקבלה גם בחברה הישראלית. הרשע איננו לגיטימי כיעד העומד בפני עצמו, אולם חשוב לזכור מנין הוא מגיע ומה יביא לתיקונו.
לבסוף עלינו להעמיק בשאלת דמותו של הצדיק החכם. האם רק לאורו אנו שואפים לחנך את ילדינו? שאלה זו עומדת בבסיס בירור מגמת החינוך הציוני-דתי, ודומה כי ראוי לתת לשאלה זו יותר תשומת לב משניתן לה כיום. הרב קוק ביאר כי דורנו זקוק לחכמים המסוגלים להתמודד עם עולם הכפירה האידיאולוגי (שלב הרשע בהגדה): "גבורי כח יודעים, שגלוי כח זה (של הכפירה האידאלוגית) הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אמוץ כחותיה של האומה, האדם והעולם. אלא שבתחלה מתגלה הכח בצורת התהו, ולבסוף ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התקון והבנין". (מתוך 'זרעונים')
בקוראנו את ההגדה ראוי שנעמיק בשאלות היסוד של היעד והדרך בה נרצה שיעברו ילדינו, וכיצד נעביר אותם בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים.
הרב ברוך אפרתי הוא רב קהילת זית רענן באפרת
