ידועה ההלצה על אותו דרשן, שהייתה שגורה בפיו, לפרנסתו, רק דרשה אחת לפרשת קורח. מידי הזדמנו לקהילה עשה עצמו כמי שנעלמה מטפחתו, רטן בקול רם ואמר: היכן מטפחתי לכל הרוחות, נבלעה באדמה ממש כמעשה קורח ועדתו! וכיוון שהזכיר את קורח, היה מספר והולך מאותו מעשה…
אכן, לא לחינם זכתה פרשתנו לשמש יסוד להמון דרשות. יש שיאמרו שהרי זה בשל העסיסיות הרלוונטית של דעתנות וחילוקי דעות השוכנות דרך קבע באופיינו היהודי. אך וודאי לא פחות מכך, הרי זה בשל יסודות חשובים המשוקעים בתוככי מחלוקת קדומים זו.
לכאורה תמוה מאוד טיעונו של קורח, ודרישתו לשוויון חברתי: "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו". האם באמת יתכן שוויון חברתי פשטני בחלוקת רכוש וממון, תפקידים ושררה?! וכי קורח, שפיקח היה, חשב אל נכון שאחרון העם יכול לתפקד כאחד העם? כלום לא חשב שהוא בעצמו צריך להחליף את משה? ואם כן בעצם טענתו הריהו סותר את כל תפיסתו… מהו הצידוק והבסיס לשיטתו, ומה חשבו על כך כל עדתו וחבר מרעיו?!
קורח, ללא ספק, הבין שיש צורך במנהיגות מדינית ורוחנית, ואין ציבור חי כעדר ללא רועה. אך סבר שמנהיגות זו הינה אך ורק עניין פונקציונאלי ולא מהותי. עם ה' כולם קדושים, הבסיס הינו שוויון ערכי, אלא שמבחינה תפקודית ראוי כל אחד כפי עניינו לביצוע משימה אחרת. עיקר ביקורתו הייתה על ההבחנה המוחלטת של משה ואהרון ובניו, כראויים לכתר תורה וכהונה נצחית. לזה, טען בלהט, ראוי כל אחד ואחד מישראל באותה מידה, וכמוני גם כל אחד אחר!
באופן פרדוקסאלי קורח צודק וטועה כאחת. קורח טועה מפני שישנם הבדלים מהותיים במציאות למרות הבסיס השווה, וזוהי קביעה אלוקית ממשית. ישנו הבדל בין קודש לחול, בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים. אך קורח גם צודק, ולכן כתבה התורה את טענתו. למרות השונות, מתחייב יחס נפשי של שוויון בסיסי וענווה עמוקה, שהרי כולנו נבראנו בצלם, ולכל אחד ואחד מאיתנו תפקיד ייחודי, שבלעדיו לא תהיה הרמוניה שלמה. שוויון אינו דווקא מציאות אלא בעיקר יחס נפשי, וכמו שמעידה התורה על משה רבינו שלמרות גדלותו: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
צדק חברתי אינו מחייב חלוקת רכוש זהה או תפקוד שווה, מה שהינו לא הגיוני ובלתי ישים. שוויון חברתי אפשרי כשוויון הזדמנויות. שוויון הינו יחס נפשי עמוק ומכבד לכל אדם באשר הוא, בלי לטשטש את זהותו היסודית של אף אחד.
מעניין שתפיסה זו עוברת כחוט השני לאורך כל ספר "קול התור", בו מתווה הגאון מוילנא את חזון הגאולה, וכיוצ"ב נזכר העניין בהרבה מקומות בדרשות תלמידיו, באופן שכל התגשמות חזון התחיה הלאומית תלוי בקיומה של חברה שוויונית וצודקת, ובלשונו של ספר קול התור:
"ישוב ארצנו הקדושה צריך להיות במדות שוות… אין בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות… וע"י זה יתקיים 'כי זרע השלום, הגפן תתן פריה'… שעפ"י חז"ל נאמר זה על קץ המגולה, וזהו היסוד העיקרי של קיום אנשי אמנה." והוסבר שם שהכוונה לברית של שוויון בלי צרות עין ושנאה: "שעל כל אחד להשתוות עם הכלל. לא להתנשא, לא להתגדל על אחרים. לא בגשם ולא ברוח!"
בהקשר זה קשה שלא להתייחס במבט עולמי לשני הנאומים המדוברים כל כך בעת האחרונה, נאומו של ראש ממשלתנו ושל נשיא ארה"ב. גם מדיניות מתונה המבקשת פשרה ריאלית, מחוייבת קודם כל להכרה באמת היסודית. זוהי ארצנו, הארץ המובטחת לנו ע"י בורא עולם, "The Promised Land". לא לקחנו אותה משום אומה, כי אם שחררנו במלחמות צודקות אשר נכפו עלינו. יש בנו הכרה בטרגדיה אשר המיטו הערבים על עצמם, ויש לנו כבוד להם כבני אדם הראויים לזכויות אזרחיות, וכמי שגרו כאן מאות בשנים. אך אין כאן כל שוויונית וזכויות לאומיות הדדיות, ולמרות זאת אנו חפצים להגיע להסכמה הדדית ולחיי רגיעה ושלום, מתוך ענווה אמיתית הרואה את בשורת אמונת עמנו לאנושות כולה.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר בחיספין
