מחלוקתם המפורסמת של בית שמאי ובית הלל בסדר הדלקת נר החנוכה (מוסיף והולך או הולך ופוחת) מלווה את פרשני התלמוד במשך כל הדורות, אולם נדמה כי השאלה הגדולה יותר היא הבנת הטעם שמאחורי השיטה של כל אחד מהם. טעמם של ב"ש הוא כנגד פרי החג (שבהקרבתם הם הולכים ומתמעטים) ואילו טעמם של בית הלל הוא "דמעלין בקודש ואין מורידין" (מסכת שבת).
והנה לא ברור מה טעם מצאו בית שמאי בין הפרים המוקרבים בכלל בחג הסוכות להדלקת נר חנוכה שסמכו את אלה על אלה? לא פחותה מכך התמיהה על בית הלל המתעקשים על עקרון העלאת הקדושה מיום ליום, שהרי מה יותר מתבקש מלהדליק במשך כל שמונת ימי החנוכה את כל שמונת הנרות, וכך להשיג אור מכסימלי בכל ימי החג?
נראה כי אפשר להסביר מחלוקת זו בהבנה רחבה של מעגל החגים בעולם היהודי, כאשר כל מועד ממועדי השנה מייצג עבורנו ערך אחר איתו אנו מתמודדים במהלך חיינו.
בימים הנוראים מתמודד האדם עם מושג "הסליחה" מול בוראו ומול עצמו. הוא עושה זאת באמצעות עריכת חשבון נפש והתבוננות פנימה. בחג הסוכות ישנה התמודדות עם מושג "הבית". היציאה מבית קבע לבית ארעי, מחדדת את הפרספקטיבה ואת מהותו האמיתית של הבית. בחג הפורים מתברר לו מושג השמחה וההבחנה הדקה בינו ובין הוללות. בחג הפסח מושג "החירות" הוא זה שתופס את עיקר הלימוד שסביב שולחן הסדר. חגי אייר הלאומיים מלמדים אותנו "ציונות" מהי ועל ערכה של מדינת ישראל. חג השבועות, הסוגר את מעגל חגי השנה, מחדד את ערך היחס לזר ולגר.
ומה חנוכה מלמד אותנו? איזה תהליך מזמנים לנו שמונת הימים הללו?
חג החנוכה פותח מעלה על נס את אחת ההתמודדויות הכי יומיומיות שלנו והוא יחסנו לעולם שסביבנו. בחנוכה אנו צריכים לשאול את עצמנו האם, ועד כמה, קיים פער תרבותי בין היהדות לשאר התרבויות והדתות בעולם. מאבק המכבים ביוונים היה כידוע לא רק מאבק לעצמאות מדינית. היה זה בראש ובראשונה מאבק תרבותי בין עולם ערכים יהודי לעולם ערכים מודרני יווני.
האם הפער שאותו הבליט המכבים במלחמתם בהתייוונות עודו קיים, או שמא אולי הוא דווקא הצטמצם ואף נעלם עם השנים?
נראה כי שתי פנים לתשובה לשאלה זו וממילא גם להתמודדות עם ההשלכות. תשובה אחת באה לידי ביטוי בדרך המאבק שאותו בחרו בית חשמונאי, מאבק פיסי מחד שנלחם ברוע, אולם מאידך מאבק שבא לידי ביטוי ברובד הרוחני של הדלקת המנורה והוספת אור בכל מקום שבו קיים חושך.
מקובלים אנו כי יהדות המשפיעה בדרך של הפצת הטוב, בכוחה להגביר את המודעות לעושרו הרוחני של העם העתיק בעולם. מודעות זו בכוחה להוסיף אור בכל דרכינו, והיא זו אשר תביא בסופו של דבר גם לחזון אחרית הימים שבו יאמרו גויים רבים "לכו ונעלה אל הר ה' בית אלקי יעקב" (ישעיה ב').
נראה כי ניתן להחיל הסבר זה גם על מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, שהטעם הפנימי של מחלוקתם לא היה על סדר ההדלקה כמו על השאלה כיצד יש לנהל מאבק תרבותי בינינו לגויים שסביבנו.
בית שמאי סברו כי 70 הפרים המוקרבים בחג הסוכות, שכידוע נמשלו לאומות העולם, הרי הם הולכים ופוחתים כפי שהשפעתם התרבותית של אומות העולם הולכת ופוחתת. הקישו בית שמאי את הדבר לנרות החנוכה המסמלים את המאבק הרוחני ברוחות החיצוניים, ובסדר הדלקה שקבעו הם הנציחו את היעלמות השפעתם של אומות העולם ושל דרכם התרבותית.
לעומת זאת, בית הלל נקטו בשיטה של הוספת אור ובהבנה כי רק הארת ערכיה המקודשים של התורה בצורה הדרגה, מיום ליום, על פי סד של "מעלין בקודש ואין מורידין", תושפע גם התרבות העולמית ואנו נהיה בחינת "אור לגויים".
נקח מכאן לקח גם כלפי עצמנו, ובימים אלה של חושך, חוסר בהירות כלכלית ואיומים מצד אויבינו, נוסיף אור בכל המעגלים והמשמעויות. זוהי משימתנו העיקרית בכלל ובחנוכה בפרט, ומתוך כך יאיר עלינו אורה של גאולה שלמה בקרוב.
הרב תומר גרוסמן הוא שליח החינוך המרכזי של תנועת "בני עקיבא" בצפון אמריקה
