פרשה תצוה ממשיכה את סדרת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן, החל מפרשת תרומה, וכלה בפרשת ויקהל פקודי, כאשר תרומה ותצוה עוסקות בציווי על הבניה, ואילו ויקהל פקודי עוסקות בבניה בפועל.
פרשת תרומה מתחילה את ציווי המשכן, בעשיית הכלים שנמצאים בתוך המשכן, ארון הברית, ולאחר מכן השולחן והמנורה, ומשם לעשיית המבנה החיצוני של המשכן, הקרשים והיריעות עד לקלעים שהקיפו את המשכן מסביבו.
לעומת זאת, פרשת תצוה אינה עוסקת בכלים אלא באנשים המשרתים במשכן, באהרון ובניו הכהנים, בציווי לעשות את בגדי הכהונה, ואת שבעת הימים שבהם יחנכו את הכהנים לשרת במקדש.
אלא שבסוף פרשת תצוה ישנה תופעה מוזרה, לפתע חורגת התורה מהסדר ומביאה ציווי לבניית מזבח הזהב או בשמו הנוסף מזבח הקטורת, שהוא אחד מהכלים הפנימיים שהיו במשכן.
לכאורה, מקומו של ציווי זה היה צריך להיות בפרשת תרומה מיד לאחר הציווי על בניית הארון המנורה והשולחן, נראה כאילו נשכח המזבח והובא רק בסוף פרשת תצוה לאחר כל הציווים הנוגעים לכהנים, מדוע לא הובא ציווי המזבח במקומו? מדוע חכתה התורה עד לסיומה של פרשת תצוה כדי לבאר ציווי זה?
תופעה ייחודית נוספת לפרשה זו היא העובדה שזו הפרשה היחידה בתורה שבה שמו של משה רבינו אינו נזכר בה אפילו פעם אחת.
חז"ל עומדים על השינוי הזה, ותולים אותו בבקשתו של משה לאחר חטא העגל למחול לעם ישראל ואם לא ימחול "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", ואמנם הקב"ה מחל לעם ישראל אבל בגלל שיצא הדבר מפי משה מחק אותו הקב"ה מפרשה אחת בתורה, וזוהי פרשת תצוה.
אלא שחז"ל לא הסבירו מדוע בחר הקב"ה בפרשה זו? זו היתה יכולה להיות כל פרשה אחרת, ועדיין היה מתקיים דיבורו של משה?
אחת החולשות המרכזיות של הנסיונות לתיקון חברתי במדינת ישראל, היא החלוקה העצומה בין המטרות וקהלי היעד בין כל ארגון וארגון, עד כדי סתירה חזיתית.
כל ארגון מתענין בקהל יעד מאד ספציפי, אם זה הצעירים בתל אביב, או ביהודה ושומרון, עיירות הפיתוח או מרכזי הערים הגדולות, אמהות חד הוריות, או עובדי מדינה, מורים או עובדי נמל, זכויות הילד, או זכויות האשה.
ופעמים רבות, כל ארגון נלחם את מלחמותיו לתיקון חברתי, ללא כל קשר לארגונים האחרים, ואפילו אם התיקון במקרה שלו יביא לפגיעה באוכלוסיה אחרת.
התורה בפרשה זו, מלמדת אותנו לקח מאד חשוב, שכדי לבנות "משכן", מקום של צדק ויושר שהשכינה תשרה בו, צריך משהו שיחבר את הכל יחד, שידע לתת לכל מטרה את המקום הראוי לה, וישאף לצרף את כולם לאידיאל העליון של תיקון חברתי, גם את אלו שכולם סולדים מהם, ואינם רוצים לעזור להם, גם אותם מצרפים לתיקון הזה.
הכלי הזה שתפקידו לייצר את החיבור הזה, הוא מזבח הקטורת ושליחיו הכהנים שאליהם הוא רומז, כפי שמובא במדרש שהיו שלושה כלים עם זרים(כתרים) , הארון שרומז לכתר תורה, השולחן שרומז לכתר מלכות, והמזבח שרומז לכתר כהונה.
על מזבח הקטורת מקריבים בכל יום את ה"קטורת", ערבוב של סממנים שונים עם ריחות שונים, וטעמים שונים, ואפילו אחד מהם שנקרא "חלבנה" ריחו רע, ובכל זאת מערבים את כולם יחד עד שמתקבל ריח נעים ומיוחד.
מכאן למדו שבכל פעם שרוצים לחולל שינוי ולהתפלל, צריך לכלול גם את פושעי ישראל, כמו החלבנה שריחה רע ובכל זאת מצרפים אותה.
משמעות המילה "קטורת" בארמית היא "קשירה", זו מטרתה ל הקטורת לקשור בין השאיפות השונות והמטרות השונות של כל אחד מישראל, ורק יחד אפשר ליצור ריח נעים, חברה מתוקנת שתפעל בשביל כולם.
לכן , מזבח הקטורת נמצא במשכן באמצע בין המנורה, ובין השולחן, כנגד הארון, הוא המחבר בין כולם.
וממנו למדו חז"ל ש"פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם מפני שמלאים מצוות כרימון, שהרי מזבח הזהב היה עוביו דינר והאש שעליו לא שלטה בעץ שממנו היה עשוי, כך גם פושעי ישראל"
זהו תפקידם של הכהנים בני אהרון הנושא את חושן המשפט עליו נמצאים שמות 12 שבטי ישראל, לאחד בין השבטים ולייצג את האינטרסים והשאיפות של כולם.
משה רבינו המחיש זאת כשהגן אפילו על אלו שחטאו בחטא העגל והיה מוכן גם למחות את עצמו בשבילם , בשביל אלו שהלכו בדרך הפוכה מדרכו, ובכל זאת , משה ראה בכלל משהו הרבה יותר גדול ממנו.
ולכן, דווקא בפרשה זו, העוסקת בהשגת הבנין השלם, נתאגדו יחד גם משה הנעלם שמסר את נפשו למען אחרים המנוגדים לדרכו, מזבח הקטורת המחבר את כולם ואפילו את רשעי ישראל, והכהנים, ובראשם הכהן הגדול המייצג את עם ישראל כולו, ונושא עליו את חושן המשפט בו רשומים 12 שבטי ישראל.
רק תיקון חברתי שידע לשלב בין המטרות השונות, ולדאוג באופן שוויוני לאוכלוסיות השונות, יוכל באמת להפוך את מדינתינו ל"מקדש" של צדק ושוויון, ו"עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
הרב אשר סבג-רב קהילת הר המורייה ראשון לציון
