כיום, כשבמדינת ישראל נוהג חוק יחסי ממון בין בני זוג (המעוניינים בפרטים – חפשו בגוגל תחת שם זה ובעיקר סעיף 5,6) ומאידך, כל אשה זכאית בדרך כלל לקבל את סכום הכסף שהאיש התחייב בכתובתה, ייתכנו מקרים בהם אשה תקבל גם מחצית מהרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים שלה עם בעלה, ובנוסף לכך היא תקבל גם את כתובתה. עובדה זו תיתכן במקרה בו הוגשה תביעה לאיזון המשאבים בבית המשפט לענייני משפחה, ותביעה לכתובה בבית הדין הרבני.
האם אפשרות כזו צודקת? בדיון האחרון במועצת צהר על הסכמי טרום הנישואין הועלתה על ידי חלק מהדוברים הטענה שלא נכון יהיה לכתוב בהסכם שהאשה מוותרת על כסף כתובתה אם תקבל את מחצית הרכוש שנרכש ביניהם על פי חוק יחסי ממון בין בני הזוג. (הסכמה כזו מופיעה ב'הסכם לכבוד הדדי' שהייתי שותף לניסוחו). מחד גיסא, אין חולק שמצב זה אינו שוויוני והוא פוגע בזכויות הבעל. זה ממש אבסורד שהאשה תקבל את מחצית הרכוש שנצבר על-ידי שני הצדדים, וגם את כתובתה, וכבר עמד על כך הרב שלמה דיכובסקי שליט"א (לשעבר שנים רבות דיין בבית הדין הגדול, וכיום ראש הנהלת בתי הדין):
"…בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי היתה שסכום הגבוה מ – 120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש – נחשב לסכום מוגזם (והכתובה נחשבת ל"כתובה מוגזמת" במינוח ההלכתי). דעה זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלימה. על כן כתבתי, שכיון שברבות הימים ירד מאוד ערך הזוזים – לאשכנזים מדובר ב – 960 גרם כסף טהור, ולספרדים מדובר ב – 120 גרם כסף, בהתאם למחלוקת מרן השו"ע והרמ"א בתחילת סימן סו בשו"ע אבה"ע – לכן, יש לרדת לדעתם של חז"ל בנושא זה ולקבוע את הסכום הראוי לפרנסת אדם במשך שנה. חז"ל רצו שהאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של 10,000 שקל חדש למשך שנה, מהוה פרנסה ראויה, לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל), נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל. לדעתי, התוספות השונות שצורפו לכתובה במהלך הדורות – כגון: מאה ליטרין או מאתים זקוקים – נועדו לסגור את הפער בין הצטמקות הזוזים – בעבר קנה אדם גדי עבור שני זוזים – ובין הצורך במחיה לשנה שלימה. הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר…
צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשוה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.
גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג, ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג – כפי שנהוג עד היום בישיבות מסויימות – ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל…" (תיק 1687-24-1 HYPERLINK "http://www.psakdin.co.il/search/result.asp?FileName=ver_dkqo.htm"פלוני נ' פלונית).
אם כן, הרב דייכובסקי שולל תשלום כפול, בעיקר אם כסף הכתובה גבוה מערך פרנסת האשה לשנה. מאידך גיסא, אם האשה השקיעה בשותפות סכום ניכר והוא רשום על שני הצדדים או אז יהיה בתשלום כסף הכתובה משום השבת האבדה לבעליה והוא מצדד לשלם את מלוא כסף הכתובה. אם כי, לכתחילה הוא מציע שלא להגיע למצבים כאלו ומראש לרשום השקעות כאלה בצורה שהסכום יעמוד לצד המשקיע.
דוגמא לפסיקת בג"ץ ברוח הדברים שהעלה הרב דייכובסקי לעיל : בימינו, לא פעם, מביאה האשה לנישואין כסף רב. ברוב המקרים כסף זה מושקע בדירה אותה רוכשים הצדדים. על אף שהאשה הביאה את רוב הכסף לדירה, זו נרשמת בטאבו על שם שניהם בחלקים שווים. במידה והצדדים מעוניינים בגירושין, הרי שאם הנושא הממוני יידון בבית המשפט לענייני משפחה, יש להניח שהדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. על פי ההלכה הפסוקה בקרב בתי המשפט בעניין זה, העובדה שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים מלמדת על רצונם לשתף זה את זו בחלקים שווים. עמד על כך בית המשפט (שופטת בית המשפט לענייני משפחה נילי מימון):
"הלכה פסוקה היא כי משנרכש נכס במשותף ונרשם כמשותף אין מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיעו כל אחד מהצדדים בנכס ובענייננו השקעת הנתבע, מהו מקור הכספים שהשקיע בדירה אם בכספי ירושה או אם מכל מקור אחר, הכל כפי שיפורט להלן … משנרשם נכס משותף בחלקים שווים ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו בנכס הרשום על שם הצדדים בחלקים שווים, ועל כן הזכויות בנכס אינן שוות… המסקנה היא כי: כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי שבני הזוג התכוונו לשותפות שווה ביניהם ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד אחד לצד האחר".
לעומת הגישה המתוארת לעיל, ניתן ללמוד משו"ת הריב"ש (סימן קנג) גישה הדורשת שבכל מקרה יש לשלם את מלוא סכום הכתובה אם מעט ואם הרבה, כי זוהי תקנת חכמים:
"…והוקשה לך, איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפי' עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! (הכוונה לשיעור מאתיים זוז), תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת, שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים… וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשווה (הדגשה שלי א.ק), שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן…". ז.א. זוהי תקנת חכמים שלא ניתן לשנותה, ובכל מקרה חייב לשלם שטר זה. אם כי, צריך להדגיש שהריב"ש מדבר על עיקר הכתובה ולא על התוספות העשויות להגיע לסכומים גבוהים.
לסיכום: הרב דייכובסקי מצדד בנתינת סכום אחד מהשניים רק במקרה שסכום הכתובה גבוה באופן מיוחד. אבל אם האשה השקיעה סכומים חריגים בתחילת הנישואין שהם רשומים על שניהם והם אמורים להתחלק בהם שווה בשווה או אז היא זכאית לקבל גם את מלוא כתובתה, אפילו הסכומים שבה גבוהים במיוחד (כמובן שעל ביה"ד יהיה לערוך שיערוך של שני הסכומים). לעומתו הריב"ש טוען שלא ניתן לוותר על תקנת הכתובה שתקנו לכולם בשווה, אך הוא מדבר על התקנה הבסיסית של מאה ומאתיים ולא ברור שדעתו מוסבת גם על הסכומים הגבוהים הנקובים כיום בחלק מהכתובות.
כדי לגבש דעה בסוגיה זו עלינו לבחון בראש ובראשונה מהי מטרת תקנת הכתובה? האם היא באה לדאוג לאשה בשעה שנשארת לבד (מחמת אלמון או גירושין), שיהיה לה קיום מינימלי בתקופה הראשונה בה היא נשארת לבדה. כך עולה מדברי הרב דייכובסקי לעיל, ואז לא יהיה מוצדק לפצות אותה בסכומים גבוהים מפרנסה לשנה. או שמא הנימוק המובא במסכת כתובות (כתובות לט,ב):"רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", הוא הנימוק העיקרי? לפי נימוק זה ככל שסכום הכתובה יהיה גבוה יותר הוא ירתיע את הבעל יותר לגרש את אשתו. אבל נימוק זה איבד את משמעותו בקהילות אשכנז לאחר תקנת רגמ"ה שאין האשה מתגרשת, אלא לרצונה. שהרי מעתה אין האשה תלויה רק ברצונו של האיש לתת גט, גם היא צריכה לרצות לקבל את הגט… במדינת ישראל כיום תקנה זו תקפה לכל העם היהודי היושב בציון. מכל מקום, למרות שבטל טעם תקנת הכתובה, לא ביטלו חכמים, גם במקומות בהם פשטה תקנת רגמ"ה את הכתובה. עמד על כך הרמ"א (שולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף ג): "… ועיין לקמן סי' קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות כל זה."
העולה מהדברים לעיל הוא שלמרות שעיקר התקנה הייתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אך רואים שהפוסקים שימרו את התקנה גם כשבטל הטעם הנ"ל. משמע, שהדאגה לקיומה הכלכלי של האשה לאחר שתישאר לבד גם היא עומדת לעיני הפוסקים כדברי הרב דייכובסקי לעיל. בדבריו כבר עמד הרב על כך שלעיתים יהיה בחיוב הכפול משום עשיית צדק. זאת במקרה שעל פי חוק איזון המשאבים יירשם נכס שהאשה הביאה על שם שניהם וממילא הם יתחלקו בו, למרות שמעיקר הדין היה מקום לדרוש שהוא יחזור לאשה במלואו. לעומת זאת במקרים אחרים עלול ה"תשלום הכפול" לגרום לאי צדק משווע. (בשולי הדברים אעיר שבהסכם לכבוד הדדי פתרנו את הבעיה בדרך הבאה: הזוג מקבל על עצמו בעת חתימת ההסכם את משמעויות החוק ליחסי ממון בין בני הזוג. והאשה רשאית לבחור בין קבלת מחצית הרכוש שנרכש ביניהם מאז הנישואין כמשמעות החוק, לבין קבלת כסף הכתובה ללא התוספת. קבלה זו תאפשר לאשה כדברי הרב דייכובסקי קיום מינימלי לשנה אם אין להם כל רכוש לחלוק. דומה שבדרך זו אנו עונים על שני הצרכים העיקריים שעלו בהתלבטות דלעיל, לדאוג לקיום מינימלי עבור האשה למשך שנה ולא לגרום לאי צדק משווע בחיובו של האיש בתשלום כפול משנרשם נכס משותף בחלקים שווים ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו בנכס הרשום על שם הצדדים בחלקים שווים, ועל כן הזכויות בנכס אינן שוות.
לתוספת עיון בסוגיה ניתן גם לעיין במאמרו של ד"ר יאיר שיבר – כתובה וחוק יחסי ממון, שני קווים מקבילים שלא יפגשו? באתר פסק דין שנעזרתי בו בכתיבת הדברים שלעיל).
