העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת ? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים. דברים אלה אינם נלמדים ממצווה מפורשת, כי אם מסיפור מופלא המופיע בספר בראשית פרק לח, שבו נמנעה תמר, כלתו של יהודה בן יעקב, מלהלבין את פניו ברבים, והייתה מוכנה להישרף באש ולא לעשות כך.
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדאי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא; בתהליכי הכפשה וזלזול, המלווים את המחלוקת לא אחת, וגובים מחיר יקר מהצדדים היותר חלשים או היותר הוגנים בעולמה של המחלוקת; בהצגת עמדות הצד השני בצורה מניפולטיבית, כדי שיהיה נוח לתקוף אותן, ובכל לעקור את הזכות היסודית של התייחסות לכל אדם באשר הוא אדם, לא רק לקיומו הפיזי, אלא גם לעולמו הפנימי ולעולמו המוסרי; בגלישת המחלוקת מהפן העקרוני על הפן האישי, ובכך הופכת המחלוקת לכלי דיכוי עוצמתי, וזאת כאשר הופכת העמדה השנייה ללא לגיטימית; בשימוש באמצעים פסולים של הכרעה במחלוקת, וזאת בשל חוסר השוויון בנגישות לאמצעים, ועוד ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת.
הרב יובל שרלו חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר' וראש ישיבת ההסדר בפתח תקוה
