אחת השאלות הקשות שעולות אצל בני הנוער בתהליך התשובה היא מדוע אני צריך להתמודד עם דברים קשים ומסובכים ואילו חבריי הקרובים מתמודדים עם דברים פשוטים הרבה יותר. חבר שלי נולד למשפחה טובה יותר. הוא גר בשכונה יותר תורנית, ובכלל נקודת הפתיחה שלי היא הרבה יותר נמוכה. זה לא הוגן (לכאורה…), שהרי הסיכויים שלו לצמוח ולהתעלות במעלות התשובה והתורה הם גבוהים הרבה יותר מהסיכוי שלי.
לא רק בני נוער מתחבטים בשאלה זו. גם אנשים מבוגרים בסתר ליבם תמהים מדוע נקודת הפתיחה שלהם שונה מזו של חבריהם, ממספר הביטים שונים, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת התמיכה והעזרה של ההורים, מבחינת היחסים החברתיים ועוד.
במסכת ברכות מובאות מספר תפילות אישיות אותן חיברו אמוראים שונים. גם רבא נהג לסיים את תפילתו בתפילה אישית בה הוא מבטא את תחושותיו העמוקות, וכך התפלל רבא :" אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי עפר אני בחיי ק"ו במיתתי הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה …".
מהו עומק כוונתו של רבא?. ניתן לומר כי רבא מתמודד עם השאלה בה מתחבטים בני הנוער, וגם כאמור האנשים המבוגרים. רבא טוען כי "עד שלא נוצרתי איני כדאי" כלומר, עד הרגע בו החליט בורא העולם לטעת את נשמתי ברחמה של אמי ולהביא אותי לעולם, עד אז העולם יכול היה להתנהל מצוין גם בלעדי. העולם לא היה חסר אותי. אך ברגע שהבורא החליט לברוא גם אותי הרי שכעת משנבראתי יש לי תפקיד וייעוד מיוחד. רק אני יכול למלא את הייעוד המיוחד לי! רק אני יכול לתרום לעולם את התרומה המיוחדת לי! אין אדם אחר בעולם שיכול למלא את החלל אותו אני צריך למלא, שהרי אם היה אדם שכזה, לא הייתי נברא כלל.
לא סתם הופעתי בעולם בזמן מסוים ולא בתקופה אחרת, לא סתם נולדתי במקום מסוים, למשפחה מסוימת עם תנאי פתיחה יחודים. הקדוש ברוך הוא מצפה ממני שאתקדם ושאתפתח דווקא בזמן ובמקום המיוחדים לי. אין פה מקריות. יש פה כוונת מכוון.ממילא הייעוד שלי הוא להתקדם מאותה נקודת פתיחה בה לא בחרתי אלא היא ניתנה לי כקביעה משמיים.
ממשיך רבא ומיצר – "ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". רבא מתוודה על כך שהוא לא מצליח למלא את ייעודו הייחודי, הוא מיצר על כך שגם כעת, לאחר שהוא נברא עם תפקיד מסויים, אותו רק הוא, במעלתו המיוחדת לו , יכול למלא, למרות כן הוא לא תמיד מצליח למלא את תפקידו ולכן גם לאחר שהוא נוצר, הרי שכאילו הוא לא נוצר, ולכן "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".
זכה רבא ובתפילת יום הכיפורים, בסוף הווידוי המפורט, כאשר נעמד האדם מול בוראו ומעומק הלב הוא מתחרט על אשר קלקל במהלך השנה שחלפה, מתפללים כל בני האדם את נוסח הווידוי שחיבר רבא ומחרטים על כך שלא מימשו את תפקידם הייחודי.
ואולי בתפילה זו גנוז העומק של התשובה. אולי בתפילה זו מונחת תמצית החרטה. אנחנו פונים אל הקב"ה ומקבלים אחריות על מעשינו. אנחו מתחרטים מעומק הלב על כך שלא השכלנו לממש את תפקידינו הייחודי. אנחנו מניחים בצד את כל התירוצים למיניהם, יהיו אשר יהיו, ואנחנו מבכים על כך שלא הצלחנו להצדיק את קיומינו.
אנחנו מבטיחים ומתחננים מבורא העולם שיגזור את דיננו לטוב. שייתן לנו עוד הזדמנות לחיים טובים, חיים בהם נשתדל בכל מאודנו למלא את שליחותינו. הזדמנות נוספת בה ניקח אחריות על חיינו ונממש את ייעודינו המיוחד.
ולוואי ונזכה ונכתב כולנו בספר החיים.
גמר חתימה טובה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
