אתם בוודאי מכירים את הרגע בו אתם (או מישהו אחר) מפסיקים להיות רלבנטיים כלפי מישהו. זה מאוד שכיח עם ילדינו המתבגרים. פתאום הערה שבאה מצידנו ושהתקבלה בהבנה, חיוך או השלמה הופכת לבלתי נסבלת. הילד המתבגר רואה פתאום בהערה עלבון, חדירה לפרטיותו ובעיקר אי הכרה בעצמאותו המתפתחת.
לעיתים אנו פוגשים את השינוי הזה בחיים התרבותיים. זמרים עליהם גדלנו ושדיברו אל לבבינו הופכים פתאום למיושנים, פתטיים, לא רלבנטיים. מנהיגים, שהיו כל יכולים בזמנם ובעלי עמדה ציבורי מובהקת, הופכים באחת למיותרים.
הפרשה שלנו, פרשת חקת, מבליטה בצורה כואבת ביותר את התופעה הזו, ומסקנותיה נוקבות ואפילו מאיימות. משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי, נתקל בבעיה השכיחה ביותר במדבר, בעיה שעלתה כבר פעמים רבות. אין מים!!! העם מתלונן, וכדרכו מתריס כלפי משה: למה העליתם אותנו מארץ מצרים אל המקום הרע הזה… אלוקים בתגובה מצווה את משה להקהיל את העדה ליד אחד הסלעים שבמדבר, ולדבר אל הסלע, ואזי יצאו מים חיים מהסלע. העם ישתה ואף ישקה את צאנו ובהמותיו.
משה עושה כדברי האלוקים, אך כשהעם נקהל סביבות הסלע, משה גוער בהם: שמעו נא המורדים! המן הסלע הזה נוציא לכם מים?! ואז במקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטווה, משה מכה בו במטהו פעמיים, ובתגובה יוצאים מים רבים מהם שותים האנשים ומשקים את צאנם.
המענה האלוקי לסטייתו של משה מההוראות המדוקדקות הוא חריף וקשה. על משה ואהרן נגזר לא להביא את העם לארץ ובעצם גם לא להיכנס אליה בעצמם. דורות של פרשנים התחבטו ומתחבטים בשאלה המוסרית הנוקבת, מדוע נענשו משה ואהרן עונש כה חמור על סטייה קלה לכאורה מהצו האלוקי? משה ואהרן שמסרו את נפשם למען הכניסה לארץ, לא יממשו את החלום למענו נאבקו וסכנו את חייהם?
ההסבר לכך הוא כי לא הסטייה מהציווי האלוקי גרידא, גרמה לעונש החמור, הייתה זאת אי הרלבנטיות של משה ואהרן אל נוכח הדור החדש. צריך לדעת כי המתלוננים בפרשת 'חקת', אינם יוצאי מצרים המבוגרים. אלה הלכו ומתו במהלך 40 שנות הנדודים במדבר. המתלוננים הפעם הם הדור הצעיר- דור שמעולם עוד לא התלונן, ושתלונותיו הן מסוג אחר לגמרי. האנשים הללו נטולי ההתרפקות הרגשית המוגזמת על מצרים שאפיינה את אבותיהם. זהו דור שצריך לדבר איתו אחרת.
דור ההורים הוא 'דור הילדות', דור של עבדים משוחררים שזה עתה יצאו לחיים העצמאיים, ומשום כך הם חסרי תחושת מסוגלות ונעדרי תושייה. דור הבנים, לעומת זאת, הוא דור 'מתבגר'. הוא עצמאי יותר, מחושל, שכן הוא נולד במדבר, אבל הוא עדיין דור אחר.
משה ואהרן, לא זיהו את השינוי. את תלונת הדור הצעיר הם מצרפים לשרשרת הארוכה של תלונות דור ההורים, ובדיוק משום כך תשובתם הייתה כועסת ומרירה. הם מטילים על כתפי הדור הצעיר את חטאי האבות, וכך במקום להפוך את מעמד הוצאת המים מהסלע למעמד מרומם ונשגב שבכוחו ליצוק ביטחון באלוקים בלבו של הדור הצעיר, הם מבזבזים אותו על הטפות מוסר.
טעות מנהיגותית זאת, לא הייתה 'חטא' במובן המקובל של המילה, אלא החטאה. מתברר שמשה ואהרן הפכו ללא רלבוונטיים עבוד הדור החדש. על משה ואהרן נגזר למות במדבר, כי הם לא יוכלו להכניס את הדור הצעיר לארץ. משרתו של משה, יהושע בן נון יעשה זאת, משום שגם הוא שייך לדור צעיר יותר. הלב נשבר בבואנו לחשוב על משה ואהרן שיורדים באופן זה מבימת ההיסטוריה. באופן דומה הלב נשבר כשאנו מודחים החוצה מהנחלות המשפחתיות והמקצועיות שלנו.
מה כל זה אומר עלינו? ראשית יש ללמוד מכאן את חכמת הנסיגה. המעורבות העצומה שלנו בשלבי הילדות צריכה לפנות את מקומה למתן מרחב התפתחותי- אישי בשלב ההתבגרות. 'התלונה' של הילד איננה זהה לתלונתו של 'המתבגר'. מידת התמיכה והתלותיות לה זקוק הילד איננה מידת התמיכה לה זקוק המתבגר. היד המושטת לעזרה שבילדות התקבלה בשמחה, בבגרות נתפסת לעיתים כאיום על הטריטוריה.
שנית חשות לזהות את הפוטנציאל שבהתבגרות. התלונה של המתבגר יכולה להפוך למנוף של צמיחה, העמקה, ליבון שקט ומקדם. הגערה מתקופת הילדות לא רק שתגרום להתכנסות אצל המתבגר, אלא היא אף מהווה החמצה אדירה.
שלישית, עלינו לעבור משלב המעבר מ'הכאה' על הסלע האטום לשלב הדיבור. שלב הילדות זקוק להכוונה פטרנליסטית, מחייבת, סמכותית (הכל במידה כמובן…), אולם שלב ההתבגרות מחייב דיבור, דיאלוג והקשבה.
רביעית, וזהו אולי הלקח החשוב מכל: משה ואהרן לא נכנסו לארץ, אבל משה ואהרן חיים איתנו לנצח. למרות ששניהם נותרו שם במדבר, הם משפיעים עלינו גם היום ממרחק של אלפי שנים. גם אנחנו, כשאנו נסוגים וממעיטים בהתערבות, אל לנו לחוש מיותרים, חסרי משמעות או נעלבים על כך שהפסקנו להיות הדמויות החשובות אצל הילד. אנחנו חושבים כי אנו פחות מהותיים מהמדריך בתנועה או מהחברים, אולם בפועל נותרנו חשובים כשהיינו ואולי אף יותר מכך. אלו לא חשובים במונחים של פעם, אבל חשובים אחרת. השתיקות שלנו הופכות חשובות אף יותר מהדיבור. משמעות אינה תמיד התערבות אקטיבית. השפעה יכולה להיות אף מושגת יותר בשתיקה בעלת משמעות.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
