פרשת השבוע, פרשת "חקת", מתארת משבר שנוצר אצל עם ישראל לאחר שלפתע אין מים. ברגעי משבר אלו נשכחות כל הצלחות העבר, וכל הסיוטים הקודמים נדמים כחלום ורוד. משה ואהרון ששומעים את תלונות עם פונים אל הקב"ה ומבקשים סיוע דחוף בפתרון המשבר. הציווי של אלוקים למשה ברור: "קח את המטה והקהֵל את העֵדה אתה ואהרֹן אחיך ודִבַּרתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מִן הסלע והשקית את העֵדָה…" (במדבר כ, ח). משה אמנם ממלא אחר הצו האלוהי, אולם בשינוי קטן: "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צִוהו…ויקהִלו משה ואהרֹן את הקהל אל פני הסָלַע ויאמר להם שמעו נא המֹרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותֵּשְת העדה…" (שם , ט-יא) לכאורה מנהיגותם של משה ואהרון עמדה במבחן. הם הצליחו להתמודד עם המשבר הקשה ולספק מים, אולם התגובה האלוקית חריפה ובלתי צפויה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרֹן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם, יב).
נשאלת השאלה: מה היה המעשה הנורא שבשלו נפסלו משה ואהרון מלהנהיג את העם בארץ ישראל?
פרשני המקרא בכל הדורות עסקו בשאלה זו ודקדקו בפסוקים בנסיון למצוא תשובה. כך למשל לדעתו של רש"י, חטאו של משה היה באופן שבו בוצע הנס: "לפי שלא צִוה המקום להכות (בסלע) אלא 'ודברתם אל הסלע' ", ומכאן על פי רש"י העונש על שלא הקפידו משה ואהרן לבצע את ההוראה האלוהית כלשונה. פרשנים אחרים, טענו כי משה ואהרון לא נענשו אלא פשוט נמצאו כמי שלא מתאימים להנהיג את העם עת יגיע אל הארץ המובטחת. האל, ביקש להכשירם לקראת הנהגה חדשה שיש בה דיאלוג ושיח עמוק ועל כן הם צוו לדבר אל הסלע. העם היוצא ממצרים לאחר שנות עבדות ארוכות היה מונהג במשך כל השנים מכוחו של המטה המכה, והנהגה זו איננה מתאימה לעם חופשי הבונה חיים ריבוניים בארצו. על סף הכניסה לארץ עורך הקב"ה מבחן התאמה למשה ואהרן שבסופו מתברר שסגנון מנהיגותם איננו תואם את המצב החדש.
הרמב"ם מציע גם הוא סיבה לעונש הכבד והוא תולה אותו ברגזנותו של משה, וכך אומר הרמב"ם: "משה רבינו חטאו היה שנטה לצד הרגזנות באמרו 'שמעו נא המורים', דקדק עליו ה' יתברך ש(לא יאה ) שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס…". הרמב"ם קובע כי אחד מהמבחנים שמנהיג צריך לעמוד בהם היא היכולת לגלות אורך רוח, אמפטיה והבנה. משה מצפה, ובצדק, להתנהגות אחרת מצד העם לאחר הניסים הרבים שאליהם נחשף העם תחת הנהגתו. הוא לא ציפה ל"התקהלות" ולהפגנה בוטה של תלונות. יחד עם זאת, מנהיג, צריך לדעת לנהוג אחרת ולהבין שהעם פועל מתוך כאב וחסר גדול. את ההתחשבנות על צורת הפנייה של העם אפשר היה לסגור בשקט אחרי שתפטר הבעיה. משה נהג אחרת.
פרשנות רביעית מופיעה בכתבי הרב חרל"פ שמבחין בפירושו בין שני ביטויים שונים: "קהל" ו"עדה". בעוד שהמילה 'קהל' מתייחסת לאוסף של אנשים, המילה 'עדה' מביאה לידי ביטוי "יעוד", רעיון, חזון משותף. העם, בתלונתו, פועל כ'קהל'. האל, מבקש ממשה להקהיל את העדה, היינו להפוך אותם מקהל לחבורה בעלת יעוד משותף וחוסן פנימי אידיאולוגי. אולם משה ואהרון פועלים אחרת: " ויקהִלו משה ואהרֹן את הקהל".
נדמה כי יש ערך מוסף בכל הכיוונים והפרשנויות הללו, וכי מדובר בעקרונות מנהיגותיים שמהם עולים כמה וכמה מסקנות גם כלפי העולם העיסקי.
מסקנה ראשונה היא כל מי שעומד בראש מערכת נתבע לבחון ללא הרף את סגנון מנהיגותו ולהתאימו למציאות ולבעיות בשטח. בהקשר זה ראוי לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות ניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים.
המסקנה השנייה היא שחשוב לזכור כי בחברה חופשית אי אפשר להוביל מהלכים בעזרת "מטה". הדרך היחידה היא באמצעות שיתוף והסבר של כוח ה"דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך.
מסקנה שלישית גורסת כי על כל מנהיג, מנהל או מפקד מוטלית החובה ללמוד כיצד להתנהג באורח רוח, וכי לפעמים נכון להתעלם מהאופן שבו פונים אליך, לא לכעוס, ובמקביל לנסות ולהבין את מצוקת הפונה. את 'שיעור החינוך' אפשר לנהל בשלב מאוחר יותר.
המסקנה האחרונה היא כי חובתו של כל מנהיג להפוך "קהל" ל"עדה". מסירות אפשר לקנות רק באמצעות העמקת תחושת היעוד המשותפת כבסיס להתמודדות עם קשיים עתידיים.
הרב שי פירון, ראש הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר בפ"ת ומרבני 'צהר'
