משנה: זיכרונות הילדות של הרב נתי אריה משכונת נחליאל התימנית שבחדרה, מלמדים אותו קצת על מה שעלול לאבד מי שמשליך גם את המנהגים והמסורות הלכאורה "גלותיים": חמימות, טבעיות ויכולת שילוב בין חיים תוססים וזורמים לקדושה וצניעות.
יום חמישי שעבר. אני מאט את רכבי, פותח חלון לשאוף בעונג משכר שוב את ריחות שכונת ילדותי, שכונת נחליאל בעיר חדרה. עיני בורקות, קרועות לרווחה, בודקות כל קפל קרקע, כל שינוי קל בנוף הכפרי הטבעי והאהוב כל כך.
הנה בית הכנסת הגדול, ששינה צורתו והתייפה לו זה מכבר, בו למדו והתפללו בדבקות זקני תימן,עטורי פאות, שזקנם כבר הפך כולו לבן, אך בת שחוק ומילתא דבדיחותא הייתה תמיד בפיהם, ובמקום רעדה שם הייתה גילה..
אני נזכר באשמורת אחרונה של לילות אלול קרירים, מאיץ פעמַי עם אבי ז"ל,אל "בית הכנסת של ששון", בו מתפללים באחדות נפלאה ספרדים ותימנים. חבלי שנה עודן על עיני הילדותיות, אך ריחו החריף של הקפה המהביל,מנעים את מנגינת הסליחות, ממתיק את שעות הלילה, ומחמם את הלב הצעיר והתמים.
בוקר שבת, תשע בבוקר לאחר מוסף, שמים פעמינו אל דודה גומש, המבוגרת מכל זקנות השכונה, השולפת בחיוניות נפלאה את סירי הג'חנון מתוך "טאבון" החסד השכונתי שלה, ושולחת אותנו עם חיוך, נשיקות וברכות, מלאי שמחה פשוטה וטבעית כל כך.
שתיים בצהריים של יום חול. הילקוטים כבר נזרקו אי שם,ואנו מתקבצים אט אט, ילדים צעירים בני שש שבע ויותר אצל מורי חיים ואבי ז"ל לקרוא פרשת שבוע בטעמים. ילדים מבית הספר הדתי וגם מזה שאינו, כל ישראל חברים.. ידו האחת של המורי אוחזת את הנרגילה, והשנייה את זנב הפרה המתעופף לו באוויר, מנסה לצוד את רגלו החשופה של מאן דהו, אשר לא דייק כדבעי בדקדוק קל שבקלים. מצטחקים, מבליעים חיוך, ומתפללים שלא ימצֵא קלוננו.
יום שישי. השכם בבוקר כבר מיתמרים ענני עשן מה"טאבונים" שבחצרות הבתים. ריח נעים של פיתות וגחלים ממלא את האוויר, ואווירת השבת כבר פורשת כנפיה עלי. קודם צאתי לבית הספר, עיני מביעות פליאה מי יאכל את הררי הפיתות שנערמו להם במזווה, אך עד לצהריים כבר נצטמקה לה הערימה, ורק שליחויות חסד אחרונות המוטלות עלי, מבהירות את פשר העניין.
אני מתעשת וחוזר אל המציאות שהשתנתה, אך לא לבלי הכר. אל תפילת מנחה פוסע מולי לאט מורי זכריה, ידיו שלובות לאחורי גבו ששח ונכפף לו יותר, מברך אותי בקריצת עין, ורוחו בדוחה עליו כתמיד. והנה סבתא סעדה גבוהה ונאה מאיצה צעדיה, שלא לאחר את תהלוכת הכנסת כסא של אליהו, שתרמה משפחת חממי לע"נ בנם.
ושם בבית הכנסת "נצח" צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, שמחה והמולה. יום חג הוא, 'לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא', ומי ישאר ספון בביתו?! והיאך אפשר יום של חג בלי סעודה כיד המלך, מרק ופיתות, ודברי תורה בשבחו של אליהו מלאך הברית, הניצב תמיד על פתחם של חיים חדשים.
וגם אני נזכר בפתחם של חיים חדשים, שונים כל כך, אשר משכו את נעורַי, הרחק אל מרחבי הנוף השקט והרגוע, הנגלה מבעד לחלון בית המדרש הגועש ורועש, בישיבת הגולן. שם לא שוט או זנב פרה, ולא נעימות שקטה תוך קריאה פשוטה, אלא ידיים צעירות מונפות אל על בכוח, מתווכחות, מנתחות בסכין חדה סוגיה סבוכה. בהונות חותכות את האוויר, כדוחקות את הסברה, ושואלות: פַשְסטֵייט? חריפות בריסקאית ודקדקנות פולנית, סדרנות לוגית מרהיבה, ומעשה פלאים עמוק ומרהיב של קשירת נסתר ונגלה.
אי! אי! אי! בבית המדרש ריתחא של לימוד,שיחות של עומק, חריפות וסברה. כאן שולט הברק ולא המרק או מיני מתיקה המטעימים את דברי התורה.כאן אין לוגמים כוס תה מתוק תוך נגינת פיוטי הסליחות, ורק המצח חרוש קמטים, מנסה לפצח את פירושם.. שויְן.
את בית המדרש עוטף רוח של חסד. ממש כמו בנוף ילדותי, ואולי לא בדיוק. כאן לומדים על חסד עמוק החודר אל כבשונה של המגמה הא-להית. קוב"ה ושכינתיה הקמה מעפר. האומה קמה לתחייה בארצה, ואנו מטים את כתפינו, ומרימים את רוח האומה, איש איש במפעלו הכללי.
כאן אַמוּנים על משנתו של הרואה הגדול. גורסים כי אלו ואלו דברי א-להים חיים, וכל המון הזרמים ושטפי הדעה המתגלים באומתנו בעת הזו, ממקור קדוש יהלכו, ויש לתת ביטוי לכל מגמה בכרם בית ישראל. ואני איני יודע אם איני מתגעגע לבית הכנסת בו התפללנו בפשטות טבעית, ספרדים ותימנים, באופן מופלא – כפי נוסחו של בעל התפילה..
מתגעגע למקום בו כוס התה, הממתיק את הנפש המתחטאת אל קונה, משתלב להפליא בפיוט: "עזרני א-ל חי להכניע את היצר המפתה ומריע"… מחפש את המקום בו שמים וארץ נושקים, בו החסד הכללי והפרטי חי ונושם בטבעיות, בו אין מתח בין קדושה וצניעות לחיים תוססים ומלאים, בו הרצינות העמוקה והחודרת מלווה תמיד בבת שחוק חמימה נעימה וקלילה, והחריפות כמו הסחוג, פשוטה וטבעית…
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת הגולן שבחיספין
