משנה: אנו רגילים לחשוב על גלות כעל עונש, אולם אברהם קבל הבטחה לא רק על הארץ אלא גם על גלות בארץ זרה ללא כל קשר לחטא. הרב בני פרל מציע זווית חדשה לבחינת הגלות כמעצבת זהות, אך לא כמושא כמיהה.
הבלי מגילת העצמאות
בן גוריון נהג להלין על כך ש: "הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". אבל אולי לא צריך להוציא את הגלות. לעיתים מזומנות, היהודי הגלותי נראה יותר חכם, צנוע ומפוקח מהתוצר הישראלי הוולגרי. היהודים הם עם שברוב תקופת קיומו היה מחוץ לארצו. זו תופעה ייחודית במשפחת העמים ואולי ריבונו של עולם דווקא כך רצה.
בין ההבלים שבהם משופעת מגילת העצמאות, מוזכרת ה"עובדה" שהעם היהודי קם בארץ ישראל. איני יודע מה רגע הקמתו של עם ישראל, במצריים? בהר סיני? מתי משפחת יעקב הפכה לעם? דבר אחד ברור והוא שזה לא קרה בארץ ישראל. עם ישראל קם בגלות. גם דמותו הרוחנית של עם ישראל לא עוצבה בארץ ישראל כפי שמוסיפה להטעות אותנו מגילת העצמאות. מרבית התנ"ך אמנם נכתב בארץ ישראל, אבל כל יהודי יודע שמרבית לימוד התורה הוא לימוד התלמוד הבבלי, בזה רוב זמנם ומהותם של כל תלמידי הישיבה בכל הדורות. מרבית היצירה היהודית, הפסיקה והמחשבה, מבחינה כמותית לפחות, נוצרה בגלות. אנו לא רוצים להשליך אותה ובוודאי שלא להתעלם ממנה.
הגעגוע, תקווה וסכנה
הצבר המשוחרר התגלה כהמצאה גרועה, מין יצור שבז לכל מה שעמוק ומורכב. והנה, כיום יש ניצני כמיהה לגלות, לאותה חכמה שמאות שנים עיצבו אותה, לריח המתוק של העיירה הקטנה, שם התקיים עולם שהיה תמים אבל גם פיקח, שם עוצבה דמותו הרוחנית של עם ישראל כפי שאנו מכירים אותה היום; דמות שבתיעוב רב נמלטו ממנה אבות הציונות.
בישיבה שאני עומד בראשה, עוסק אחד מהרכבי המוסיקה בשחזור מוסיקה יהודית אירופאית עתיקה.
המאות השש עשרה והשבעה עשרה זמנו ליהודי אירופה תהפוכות ותלאות רבות. הצקות הפריץ ועלילות שונות, פרוגרומים וקשיי פרנסה. והנה מסתבר שלמרות כל אלה, בתווך התקיימו להם חיים תוססים ועשירים. האפשרות שלנו לטעום מחיים אלו ולהבין את הוויתם, קלושה. אבל אולי נוכל להקשיב למוסיקה שנוגנה, ומרבית היצירות שנוגנו אינן מוכרות
ההווי של עולם זה הלך ונעלם. והנה, דווקא מהניסיונות לשחזר את אותה מוסיקה עולה כי מדובר במוסיקה וירטואוזית מורכבת ומתוחכמת, עליזה, קרנבלית, רגישה ומרובת משמעויות וכיסופים.
שיחזור מוסיקה זו על ידי בני נוער בישראל הוא משימה יוצאת דופן בתרבות הישראלית, זו משימת חיבור אמנותי לעולמם המכושף ועז המבע של יהודי אירופה. משימה של החייאת העולם שעיצב תרבות של דורות. משימה של מגע חודר במה שעשה אותנו.
באחד הפסטיבלים בהם הופיעו תלמידי הישיבה החברים באותו הרכב, (אגב ,שמו של ההרכב הוא "פיצ'פקעס", מונח הלקוח מהשפה היידית), ראיתי לצד קשישים הנרגשים מהחייאת המוסיקה על ידי בני נוער, גם קבוצת צעירים נלהבת. בשיחה עימם, הסתבר שהם מעריצים את התרבות היידישאית ומוצאים בה אלטרנטיבה לבנאליות של התרבות הישראלית.
אלא שאליה וקוץ בה, אותם צעירים ממש הביעו גם שאט נפש מכל הרעיון הציוני. יחסם המנטאלי לציונות, לא רחוק מזה של חסידות סאטמר.
המורכבות לא נעצרת פה. הכנר גרשון לייזרסון, המורה שמנחה את קבוצת התלמידים, הוא חבר בהרכב מפורסם בחו"ל בשם: אוי דוויז'ן. חברי ההרכב הנ"ל שרים רק ביידיש, משום שעברית היא "שפת הכיבוש ואמנות לא עושים בשפה שכזו…". גרשון עצמו, אגב, הוא תושב קדומים, ולמרות הכל המעשה האמנותי חיבר אותו איתם ולהיפך .
בעיני עמדתם האנטי ציונית של חברי "אוי דיוויז'ן" כמו גם של אותם צעירים ישראלים, היא הסכנה שבהתמכרות לטעם הגלות.
גר יהיה זרעך, הגלות כייעוד
אברהם קבל הבטחה על ירושת הארץ, אך היא כללה בתוכה הבטחה נוספת: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". הגלות נתפסת, בדרך כלל, כעונש על חטא, אולם מה נאמר על הבטחה מעין זו הבאה עוד לפני שיש עם שיחטא? על מה, אם כן, נגזרה גלות?
ייתכן והגלות היא לא רק עונש אלא גם ייעוד, אמצעי שנועד לאפשר לעם העתיק בעולם לשאוב את האלמנט הייחודי שקיים בכל אומה, לאסוף את הניצוצות שהתפזרו, ולהביא את הכל אל הקודש. זהו רעיון שלא ניתן למצותו במאמר קצר, אך יש בו מבט נוסף במהותם של ישראל.
הכמיהה לגלות מאוד מסוכנת, אך לא פחות מכך גם הבריחה ממנה. את הגלות יש לקבל כחלק מהוויית היהודי, ומי שמתעלם מההיסטוריה, מהרצף היהודי, עשוי להתעלם מההווה, ומי שנשאר בעבר, עשוי להעלם. אדם שמוכן להכיר גם ביתרונות הגלות וגם בחוויות הגאולה, יכבד יותר את עמו, את ארץ ישראל ואת העולם היהודי.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן תלן אביב
