ההבדל שבין "צדיק בפרווה" ל"צדיק בתנור" הוא קוד מפורסם להבחנה שבין נח לאברהם. בין ההסתגרות בתיבה כשכל העולם נשטף ונמחה, לבין מי שעושה הכל כדי לדאוג להצלת עמו ואף עולמו של השי"ת.
נשאלתי יותר מפעם, מדוע מבקרים חכמינו את נח עד כדי האמירה ש"אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"? הרי איננו מוצאים שום ביטוי לציווי עליו לפעול לתיקון הדור ולהחזרתו בתשובה. נח נצטווה לבנות תיבה וכך עשה. האמת היא שגם לא נאמר שלא פעל להשבתם לדרך ה'. אם נח אכן השתדל בעניין, למה "זה לא עבד"? כיצד קרה שלא כולם חזרו בתשובה?
התורה אינה מתעדת ומתארת איך בדיוק בנה נח את התיבה ומה בדיוק השיב לשאלות העוברים ושבים. כפירוש רש"י, שרצְון ה' היה שיראוהו בני דורו, עסוק בבנייתה וישאלוהו על שום מה הוא עושה זאת, והוא יודיע להם את כוונת ה' להביא מבול.
יתכן שמגמתה לבטא את הרעיון שיש דברים פשוטים שאמורים להיות ברורים לכל, ודאי לצדיק בדורו. אין צורך לצוות לתקן עולם. אחריות לוקחים, לא מקבלים. גם אברהם לא נצטווה לקרוא בשם ה'. הוא עושה זאת בכל אופן. הוא מגיע לארץ עם שרה, לוט, רכושם ו…"הנפש אשר עשו בחרן". (מכון הגיור הראשון בעולם?). אברהם הוא אבינו במובנים רבים. אחד המרכזיים שבהם הוא אב ומודל באהבת הבריות ובהשתדלות והתמסרות לטובתם הגשמית והרוחנית. "רבי אחאי פתח אהבת צדק ותשנא רשע…בשעה שבקש רחמים על סדומיים א"ל הקב"ה אברהם אהבת צדק לצדק בריותי ושנאת מלחייבן על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך"(ילק"ש יב, סב). אברהם לוקח אחריות אף על אנשי סדום, המכונים "רעים וחטאים לה' מאד" ומארח גם את אלה שמשתחווים לאבק שבכפות רגליהם.
ומה אתנו?
"לא תראה את שור אחיך…" בפשטות מדובר על מצות עשה של התורה להשיב אבידה. בהגדרותיה של המצווה עסקו חכמי ישראל לדורותיהם בתלמוד ובפוסקים.
המעיין יגלה שיש גם אבידה רוחנית. נשמות של יהודים שסטו מהדרך, ויש להשיבם לבעליהם, כלומר לקב"ה. כך פירש אור החיים הקדוש: "פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני א—ל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה'. והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים…ואותם ציוה כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב"ה…".
מהלשון הכפולה "השב תשיבם", הוא לומד את אופן ההשבה של אותן אבידות: "כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים". אולי על דרך המשנה באבות ש"דרך ארץ קדמה לתורה". גם כדברי הרב קוק, בשלבי התשובה, שלפני שיחזרו לקיום מצוות ממש, יתחילו לכבד את הדת. כלומר אם יגיעו לדרך הטובה של מעשים טובים ודרך ארץ, כנראה שמשם הדרך כבר לא ארוכה לחיי תורה ומצוות.
מדבריו בהמשך, נשמע הסבר לכפירה בדורות האחרונים. על הפסוק: "ואם לא קרוב אליך אחיך ולא ידעתו": הוא מבאר "שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו". כלומר, אורך הגלות, הצרות והרדיפות שעבר עמינו 2000 שנה וחוסר הוודאות באשר למועד הגאולה, עלולים ליצור תחושת ריחוק מאמונה בה' ובתורתו. למרות זאת, הדרישה היא "עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים…וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו".
האם ניתן להישאר אדיש למשמע דברים אלה?
בפרשת עגלה ערופה, מצווה התורה את זקני העיר לרחוץ ידיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
שאלת רש"י במקום, מהדהדת עד היום: "וכי עלתה על לב שבית דין שופכי דמים"? האם מאן דהו חושד בחכמי ישראל שידיהם במעל?!
אלא הזקנים נדרשים להעיד על עצמם שחינכו ועשו כל שביכולתם כדי שלא יגדלו באזורם רוצחים או כדי שלא יסתובבו בטלנים שעלולים להסתבך ולהדרדר. כך עפ"י שתי הלישנות בתלמודים בבלי וירושלמי, שנחלקו האם עדות הזקנים על כך שלא ראו ולכן לא דאגו להורג או לנהרג.
מדרש חז"ל, המציב את זקני ישראל כאשמים בהריגתם של אותם 75000 בגבעת בנימין, מברר את גודל האחריות המוטלת על כתפי מנהיגי הדור ותלמידי החכמים. "שמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם…הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח, …וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ…לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן" (. תנא דבי אליהו רבה פרשה יב )..
החגים כבר מאחורינו, זמן חורף נפתח בעולם הישיבות, כעת מתחילה השנה החדשה ממש. נראה שזה הזמן המתאים לבירורים אמיתיים כיחידים וכחברה, שבכוחם להביא רוח של התחדשות אמיתית בחשיבה, בהתנהלות ובמעשה. הקב"ה נותן בנו אמון ומחדש בטובו בכל יום ובכל שנה.
האם נמשיך להפטיר כדאשתקד, חלילה? או אולי נפנים את דברי רבותינו, הקוראים לנו לקחת אחריות על "מקהלות עמך בית ישראל" האובדים והנידחים בחו"ל וגם בארצינו הקדושה?
הלב מתרחב למראה ספסלי בתי מדרשותינו המתמלאים בבחורים ואברכים, כן ירבו. אך מה על המוני "בעלי בתים" , אנשים, נשים וטף, שאינם יודעים לשאול או שיודעים אלא שאין להם היכן וממי להשלים את חסרונם הרוחני?! רוב העם שלא זכה להגיע לישיבה?
תחזקנה ידיהם של העוסקים ב"תורת חסד" תורה על מנת ללמדה וכפי שהדגיש מו"ר הרב דרוקמן, במשנה באבות "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך", זכית ולמדת, אל תשמור את התורה, הנקראת "טובה" שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם", לעצמך, אלא צא ולמדה לאחרים.
הרב יגאל ינאי הוא רב קהילת "גבים" בערד במסגרת פרויקט הקהילות של ארגון רבני 'צהר'
