כמעט חצי מהשנה חלפה עברה לה כשאת שבתותינו הקדשנו למעקב אחר היווצרותה של האומה ההולכת ומתעצבת. החלנו את מסענו בפרקי הבריאה. ליווינו את האבות עד לגלות מצריים וממנה אל גאולת היציאה והמשברים שבעקבותיה. קראנו על תכנון ובניית המשכן והשראת שכינה, ולפתע הפסקה ארוכה לעיסוק בתורת הקורבנות תוך התעמקות בפרטי הפרטים של הקורבנות, בעלי החיים, אופני ההקרבה ועוד. העיסוק המפורט בתורת הקורבנות מעלה שתי שאלות. שאלה אחת, עקרונית, מבקשת לברר את מקומם של הקורבנות בחיינו ומדוע התורה מקדישה להם מקום רב כל כך. השאלה השנייה נוגעת לרלוונטיות של תורת הקורבנות בימינו.
אבקש לפתוח דווקא בשאלה השנייה, וזאת על רקע דברי הגמרא המספרת כי בעבר נהגו להתחיל וללמד את הילדים דווקא את ספר ויקרא, וכך מספרת הגמרא: "אמר ר' אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין מבראשית? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".
דומני כי לאדם המודרני, אין פרשיות רלוונטיות כמו אלו שבספר ויקרא. לא בכדי מבקשת התורה שהרך הבא בשערי בית המדרש יפתח את לימודו בתורת הקורבנות. רמז לכך ניתן למצוא בלשון התורה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה'". מהפסוקים לא ברור לרצונו של מי מוקרב הקרבן, האם לרצונו של ה' או של המקריב? מסתבר שאחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא להקריב קורבנות. לתת משלך, מתוכך, זהו אחד הקשיים הגדולים ביותר לאדם. בדרך כלל, אנו מתמחים בכיבוש, בניכוס ובהעמקתה של החזקה. מבחן ההקרבה הוא קודם כל יכולתו של האדם לתת מתוכו ומתוך עצמו. רק כך ניתן להפוך את הקורבן לקרבה. ספר ויקרא נפתח בהצבת היעד והוא לגרום לאדם לתת מעצמו. מדובר בתנאי מרכזי בתורת הקורבנות. על המקריב לעשות זאת "לרצונו".
הקושי לתת מול הרצון לנכס היא סוגיה המעסיקה את האנושות מיומה הראשון.זהו גם יסוד חטאו של האדם הראשון שהורחק מגן העדן ומקרבתו של האל בשל חוסר יכולתו לקיים את הצו האלוקי המגביל בין מה שמותר ולבין מה שאסור. היד שאחזה בפרי האסור, שניכסה לעצמה את מה שאינו שלה, גרמה לכך שמאז ועד היום אנו עסוקים בתיקון אותה לקיחה. התיקון הוא באמצעות נתינה גדולה. תיקון של הקרבת קורבנות. קרבנות אישיים, משפחתיים ולאומיים. את הצורך בקרבנות על סוגיהם השונים למדנו גם מביאורה של הגמרא העוסקת בדרך בה צריך האדם לבטא את אהבתו להי"ת. "בכל ללבך" – בשני יצריך, "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, "בכל מאודך" – בכל ממונך.
ספר הקורבנות, הוא ספר חיי הקודש שלנו. זהו המקום בו אנו לומדים להקריב מעצמנו ולהתקרב לה'. לפיכך האריך הספורנו לבאר: "אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' וכאמרו 'זבחי אלהים רוח נשברה' כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
הנכונות להקריב מעצמנו היא אתגר קשה שראוי להתחיל בו מקטנות. חינוכם של קטנים מתחיל בספר הקורבנות משום שאת החיים יש לבסס על יסודות הטהרה ועל יסודות ההכרה שיש לתת מעצמך ולעשות כן מרצונך.
אי אפשר לעסוק בתורת הקורבנות מבלי להתייחס אל קורבנות השבוע הקודם. בשעת הקרבה עצמית של "איש כי יקריב מכם", בשעה של התמסרות לתורה ולימודה, "באו זרים למקדשי, לגדע קרן ישראל". בכוחנו להתפלל למימוש מקומם ותפקידם של הימים הללו במסורת הדורות מאז ימי אסתר ומרדכי: "אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב".
הרב שי פירון, ראש ישיבת ההסדר והישיבה התיכונית בפ"ת ומרבני 'צהר'
