תרמו לצהר

איך מדברים ?

מאת משה זלצברג

תחילתו של ספר ויקרא מביא בפנינו ציווי אלוקי על הקרבת קורבנות במשכן הנפתח כך: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:"

פתיחה זו שונה ממטבע הפניה של אלוקים למשה במקומות אחרים שנפתחת בדרך כלל במילים: "וַיְדַבֵּר ה'  אל משה לֵאמֹר". הסגנון השונה בו פונה אלוקים למשה בתחילת פרשתינו הביא את חז"ל ללמוד פרק בתרבות ניהול  שיחה:

" 'ויקרא אל משה וידבר': למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" (בבלי, יומא, ד ע"ב)

בעל ה'תורה תמימה' נותן טעם לדבר ומסביר: " רצונו לומר: שלא יתחיל לדבר עמו פתאום, וטעם הדבר כדי שיכין עצמו השומע לשמוע".

כלומר הקריאה המוקדמת נועדה לוודא כי בן השיח יכול ומוכן להקשבה וכי המסר ייקלט בצורה מיטבית. כך נהג הקב"ה גם עם אדם הראשון בגן עדן כשקרא לו אַיֶּכָּה. רש"י מסביר שהקב"ה בוודאי ידע היכן הוא, "אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום (ב"ר) וכן בקין אמר לו 'אי הבל אחיך?' וכן בבלעם  'מי האנשים האלה עמך?' – ליכנס עמהם בדברים."

העקרונות המנחים בדברי חז"ל ורש"י הם כי לדיון נכנסים אחרי קריאה והכנה ולא בבת אחת, באופן פתאומי. רש"י נוקט במילה 'פתאום' כדי לתאר פניה ללא הקדמה. ואכן המילה "פתאם" מופיעה בספר במדבר בכדי לציין פניה חדה ללא הקדמות של הקב"ה: וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ( במדבר יב, ד)

התגלותו של ה' אל אהרון ומרים פתאום, כשהם לא מוכנים לכך, נידונה בהרחבה ע"י הרמב"ן באותו מקום: "וטעם 'פתאם', שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה… כי 'פתאום' על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב – מגזרת פתי."

לפי הרמב"ן, המילה 'פתאם' נגזרת מהביטוי 'פתי'. מכאן עולה כי אדם שפונים אליו בצורה פתאומית לא רק שאיננו קשוב ומוכן, אלא שבמובן מסוים הוא פתי – כמו טיפש שאינו מסוגל לקלוט ולהגיב בצורה מתאימה למסר המועבר אליו. המהירות וההפתעה אינם מאפשרים לשקול את הדברים בצורה מחושבת ולהשיב תשובה עניינית. לכן לפעמים אדם שמופתע מגיב בצורה נמהרת ואף אמוציונלית וכל זאת מפני שלא ניתנה לא ההזדמנות לשקול את הדבר בצורה נאותה.

עניינים אלו הקשורים בתרבות דיבור ושיחה נאותה מצאו מקום רחב גם בדברי חכמים חז"ל. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה') כותב על דיבורם של תלמידי חכמים: "לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו, כבהמות וכחיות; ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות.  וכשידבר בנחת, ייזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח. ומקדים שלום לכל אדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל האדם לכף זכות-מספר בשבח חברו, ואינו מספר בגנותו כלל… אם ראה מקום שדבריו מועילין ונשמעין, אומר; ואם לאו, שותק.  כיצד:  לא ירצה חברו בשעת כעסו, ולא ישאל  לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח; ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, מפני שהוא בהול עד שייקבר. וכן כל כיוצא באלו.  ולא ייראה לחברו בשעת קלקלתו, אלא יעלים עיניו ממנו".

דברים אלו ממחישים עד כמה יש להקפיד לא רק על מה אומרים אלא גם על איך אומרים, מתי אומרים, באיזה פורום ובאיזה מקום. סימן טוב ויעיל לכך היא אותה מילה – 'פתאם' – שיכולה לשמש תזכורת לכל העניינים הללו (וכאן המקום להודות למיכאל צור, יועץ בכיר לניהול מו"מ, על ראשי התיבות הללו):

פורום: באיזה פורום מנהלים את השיחה? על מי להיות נוכח ועל מי לא להיות נוכח?

תזמון: מתי לקיים את השיחה? האם בן-השיח פנוי כעת לשיחה? האם הוא טרוד?

אווירה: באיזה אווירה לקיים את השיחה? רשמית או נינוחה? רצינית או מחוייכת?

מקום: איפה לקיים את השיחה?  במשרד? בבית? אולי בבית קפה?

משה זלצברג הוא מנהל חברת היי-טק