בשבועות האחרונים עסקו פרשיות השבוע בתכנון בניית המשכן ובאופן הביצוע של התכניות הללו. מאות פסוקים הוקדשו לנושא שלכאורה נראה זניח ושולי, בפרט על רקע העובדה שהמשכן נהרס בסופו של דבר ולא דמה כמעט במאומה לבתי המקדש שנבנו לאחריו.
התמיהה הולכת וגוברת כשבין הנושאים הנסקרים במלאכת המשכן אנו מוצאים כי אדריכל הבניה, הלוא הוא בצלאל בן אורי משבט יהודה, תופס מקום של כבוד. תפקידו של בצלאל היה לכאורה טכני גרידא. ההוראות והמידות המדויקות (הגרמושקות בלשון המקצוע) הרי ניתנו כבר למשה על ידי אלוקים, והיות וכך נשאלת השאלה מדוע חשוב מי זה שיבצע את הפעולה הטכנית של הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל?
תמיהה זו הולכת ומעמיקה כשקוראים את הפסוקים בהם מופיע הציווי על משה להטיל את המלאכה על בצלאל: "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת–לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" (שמות לה, ל-לג). התורה מדגישה לצד הציווי רשימה של תכונות נדרשות שהיו בבצלאל בן אורי שלא ממש ברור מדוע הן רלוונטיות לצורך המלאכה המבוקשת. מדוע על בצלאל להיות חכם, בעל תבונה, בעל יכולת תכנון ומקוריות ואף בקיא במקצועות נוספים כמו צורפות? שוב חוזרת לה השאלה האם יש בכלל מקום ליצירתיות ולמקוריות מצד האדם במפעל כמו המשכן שכל ההוראות לגביו נתנו מלמעלה?
נראה שעצם בחירתו של בצלאל, וכן הפירוט של תכונותיו וכישרונותיו בפסוקים, מעלים את המסקנה כי גם במשכן ישנו מקום ליצירתיות ולחשיבה של האדם הפועל בעולם. ביטוי לדברים ניתן למצוא במדרש מפורסם המספר כי משה רבנו התקשה בהבנת מעשה המנורה ומי שדווקא הצליח לקלוע לכוונתו של הקב"ה היה בצלאל : " אמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור. אמר לו משה כיצד נעשה אותה? אמר לו: מִקשה תיעשה המנורה. אף על פי כן נתקשה משה (בעשייתה) ירד ושכח. (שב) אמר לו (הקב"ה): 'וראה ועשה', מלמד שנטל (הקב"ה) מנורה של אש והראה לו (למשה) עשייתה, ואף על פי כן נתקשה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר משה לבצלאל ומיד עשאה" (שמות רבה טו, י)
בפרשת השבוע מוסיף הכתוב לכל האמור עוד תכונה אחת שהייתה בבצלאל: " וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ" (שמות לה, לד). בצלאל לא רק היה אומן לעצמו אלא גם היה בעל יכולת הוראת האומנות לאחרים. אפשר להיות בעל מקצוע מצוין, בעל שאר רוח, יכולת יצירה ודמיון אינסופיים אולם כל זה איננו מספיק לבניית המשכן. הציפייה שלאדם תהיה גם יכולת ההוראה ולא רק העשייה עצמה קשורה בעיקר ברצון ובמוטיבציה להורות וללמדת ."להורות נתן בלבו" מלמד כי האדם האומן, היוצר, לפעמים יכול להיות כל כך מכונס בעצמו, ומתוך שהוא חפץ להעניק לעצמו את כל התהילה וההילה המתלווה ליצירה, ממילא יבקש לנצור לעצמו את כל סודות המקצוע. התורה אמנם מדגישה כי היצירתיות חשובה וכך גם המקצועיות, אולם לא פחות מכך חשוב שהאומן באמצעות ההוראה יבין כי לא לעצמו בלבד הוא עושה, אלא לעולם כולו. ההוראה לדורות מבטיחה כי המשכן ההולך ונבנה יהיה אכן בית לשכינה ולא לאגו העצמי של מי שבנה אותו. ביטוי לדברים ניתן למצוא בפירושו של "אור החיים" הקדוש שכותב: "ולהורות נתן בליבו- בא לשלול מה שנכתב בפרק שלישי במסכת יומא על בית גרמו שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ועל בית אבטינס שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת. והודיענו הכתוב (בבצלאל) כי עליו ועל שכמותו יאמר זכר צדיק לברכה כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה".
הדוגמאות השונות שמביא "אור החיים" לבעלי אומנויות מיוחדות שלאורך ההיסטוריה נמנעו מלחלוק את הידע המקצועי שהיה בידם (עשיית הקטורת או לחם הפנים), מראות שאמנם הסתרה זו הפכה אומנויות אלה לנחלתן האישית, אולם בסופו של דבר גם להיעלמותו של אותו הידע בסופו של דבר.
בעולם בו אנו חיים מדובר רבות על חשיבות המידור ואבטחת המידע והנתונים. אין ספק כי לתפיסה זו צידוקים משלה, אולם במקביל ראוי לזכור כי מידור מיותר עלול לגרום בסופו של דבר לכך שהדור הבא לא ידע להמשיך במלאכת האבות. בצלאל מהווה עבור כולנו דוגמא ליחס נכון לא רק לכישרון ולידע והבאתם לידי ביטוי במקום הנדרש, אלא גם בענווה גדולה שמוכנה לחלוק ידע זה עם העולם כולו.
הרב דוד סתיו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת, רבה של העיר שהם וחבר הנהלת ארגון רבני "צהר"
