מי מאיתנו לא רוצה לדעת מה יקרה כש…? בפרשתנו יעקב מנסה לגלות לבניו את אשר יקרה באחרית הימים, אולם ללא הצלחה מרובה וכך דרשו חז"ל: " אמר רבי שמעון בן לקיש:…ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד… כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פסחים (נו.)
למרות אמונתו וצדקותו, השכינה מסתלקת מיעקב בזמן שניסה לגלות את הקץ. ולכאורה לא מובן על מה ולמה נסתלקה? האם השכינה לא יכולה לדור עם מגלי העתיד?
שאלה נוספת היא, בהנחה שנסתלקה שכינה מיעקב, כיצד רש"י ופרשנים נוספים קובעים כי בברכת יעקב לבניו הוא כן רומז להם את אשר יקרה לכל שבט באחרית הימים?
כך לדוגמא מפרש רש"י את ברכת יעקב לשבט זבולון : על חוף ימים תהיה ארצו… והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר…". וכן על שבט דן: "כאחד שבטי ישראל – כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו…" וישנן דוגמאות נוספות.
בכדי לענות על שאלות אלו אנו נדרשים לברר מהן המגרעות שבידיעת העתיד?
התשובה לכך קשורה בראש ובראשונה באדם שמייחס משקל רב לחיזוי העתיד. ברגע שאדם מקבע הנחה מסויימת בתוכו על בסיס חיזוי הוא הופך את העתיד למצב מחייב (דטרמיניסטי), שאם לא כן מדוע הוא מעוניין בידיעתו, שהרי הכל יכול להשתנות?
יוצא מכאן שחזוי העתיד מונע מהאדם איתנו כמה דברים ראשית – החיים. אם נדע את העתיד, הרי שקיבענו מצב מסוים, ואנו מונעים ממנו להשתנות- לחיות. בחיים יש פרדוקס מאוד מוזר, דווקא התכנון של החיים הופך אותם לבלתי חיים. חיים משמעותם: יכולת לצמוח, להשתנות, ודבר זה לא יהיה כשאנו יודעים את העתיד (או תכננו אותו מראש).ההיפך- חוסר הודאות מאפשר לאדם אפשרות לבחור כל הזמן מה לעשות, נותן לו משמעות לחיים בהווה, מתוך דאגה לעתיד.
דבר שני שהוא המשכו של הראשון, שגם אם נדע את העתיד זה לא יועיל לנו , כי אם הוא טוב, אז למה להרוס הפתעות, ואם הוא רע, אז נסבול בטרם יגיע. מצד שני אנו יכולים לעצב את העתיד לפי בחירתנו, התייחסותנו והתנהגותנו בהווה ולבטוח בה' שהכול יהיה לטובתנו. דווקא חשיבה כזו מעצימה את הכוח שלנו כיצורים בוחרים ולא כעבדים שחייהם נשלטים.
השלב הבא בסולם הוא שאם העתיד לוט בערפל, אט אט האדם מתחיל לאבד את רשת הביטחון האישית שלך. וכאשר לאדם אין ביטחון הוא יותר מוכן להיפגש עם הקב"ה ו"לזמן אותו" ולהיות שותף בהווה שלו ובעתיד. הסבירות שאדם יפנה לקב"ה עולה ככול שהאדם מבין שמעשה שהוא עושה עכשיו- יש לו משמעות עתידית. פועל יוצא של דברים אלו הוא – שמעשה ההווה מקבל משמעות נוספת חוץ מהבחירה- הווה הופך להיות חלק מהיצירה הא-לוקית.
וכאשר האדם עם ה' ובוטח בו, מגיע האדם ליכולת שלו להיות רגוע- מה שתעשה – ה' אתך, לא מתוך מגמה של אי-עשייה , אלא מתוך בטחון . וכפי שאומר החזון איש
יש להבחין בין מידת האמונה למידת הביטחון. מידת האמונה היא אמונתנו בריבונו של עולם ללא תנאים. אנו מוסרים את נפשנו על האמונה ללא קשר למתרחש בעולם. גם במצבים הקשים ביותר…
מידת הביטחון היא עניין אחר. מידת הביטחון בקב"ה נותנת לבוטח בו, על גבי מידת האמונה, ערך מוסף של מנוחת הנפש. יודע הוא, שכולו מושגח, מכף רגל ועד ראש, בהשגחה פרטית, וכל שקורה עמו, הכול הוא מאת ה'. הידיעה שיש לנו אבא בשמים שרוצה בטובתנו היא המולידה בנו תחושת ביטחון ושמחה במה שקורה לנו,"כל דעביד רחמנא לטב עביד". (ה"חזון איש","אמונה ובטחון")
אם נחזור לשתי השאלות שהצבנו בתחילה- מדוע השכינה מסתלקת? ומדוע בכול זאת רש"י ועוד, מראים את העתיד מתוך הברכות?
ובכן התשובה היא שנסתלקה שכינה- כי מי שמבקש לחיות לפי עתיד יוצר קבעון, הוא לא נותן לה' באמת מקום בתוכו, הוא מסלק את ה' מעולמו (אין גם משמעות לתפילה- כי העתיד נקבע). לעומת זאת כשיש לך סיבה להשתנות עכשיו, אזי העתיד יהיה דומה למה שאתה נושא איתך בהווה. ייתכן שהפרשנים ראו בברכות של יעקב, התיחסות להווה- וממילא יש כאן איזשהי נבואה לעתיד, כי העתיד תלוי איפה בהווה.
בסופו של דבר יעקב חוזר ומדגיש את פסוק האמונה של העם היהודי – ה' אחד, אצלו אין עבר עתיד והוה, אין פרטים- אצל ה', הכול אחד וממנו הכול, ובשמו נבטח.
הרב משה לוי
רב בבי"ס פלך – קריית עקרון
ומחתן מטעם צוהר
