אין ספק כי אילו היו פרשיות השבוע מוקרנות בטלוויזיה כסדרה בהמשכים, הרי שהפרק של פרשת ויגש היה אחד המותחים ביותר. פרשת מקץ, הפרשה הקודמת מסתיימת בשיאו של מתח, כשטרגדיה נוראית מתרגשת על אחיו של יוסף כשגביע כסף מביתו של יוסף נמצא בתיקו האישי של בנימין לאחר שהושתל שם מבעוד מועד על ידי אחד מעבדיו של יוסף ובהוראתו. האחים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל נעצרים על ידי "משטרת מצרים" בעוון גניבה. האחים שאינם יודעים שהגביע הגנוב הושתל בכליהם, בטוחים כי מדובר בעוד האשמה חסרת שחר של השליט המצרי, ובביטחונם זה הם גם חורצים את גזר דינו של הגנב שבכליו ימצא הגביע: "אשר ימצא איתו מעבדך ומת וגם אנחנו נהיה עבדים לאדוני מצרים". במילים אחרות: האחים מציעים כי הגנב ימות וכל שאר האחים יהיו עבדים. לאסונם החיפוש המדוקדק בכליהם מגלה כמובן את הגביע, ולא זו בלבד אלא שהוא מתגלה בתיקו של בנימין. המשמעות היא קרה ואכזרית: אותו בנימין שאביו מיאן לשלחו למצרים פן יקרהו אסון, על אותו בנימין למות ועל כל אחיו להיות עבדים לשליט המצרי.
האחים שאינם יודעים כי השליט המצרי הכל-יכול העומד מולם הוא למעשה אחיהם יוסף, שבפעמים הקודמות ניסו בתסכולם להבין מדוע וכיצד נטפל אליהם זה בתואנות שונות ומשונות, הפעם מבינים כי הם לכודים. הם במו פיהם חרצו את דינם. לכאורה אין מה לומר עוד, שהרי הצדק עם המצרי העומד לפניהם. לא נותר לאחים אלא להתאבל ולקבל את הדין. פרשתנו מתחילה בדיוק ברגע זה של חוסר מוצא שבו לפתע מתגלה לו מנהיג אמיתי: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיּאמֶר בִּי אֲדנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעה…."
יהודה אוזר כוח ואומץ, מתייצב מול יוסף ונושא לפני את נאום חייו. את כל כישרונו, רגשותיו ותסכולו משקיע יהודה בנאום זה שמבחינתו חיים ומוות תלויים בו. יהודה הולך כנגד כל הסיכויים ומנסה לבטל את הגזרה ולהחזיר את בנימין לחיק האחים. מעבר לעובדה שיהודה הוא נואם מחונן, בעצם התייצבותו מתגלה לעיני כל כי יהודה מוכן לקחת אחריות כפי שהתחייב לאביו יעקב לפני שירדו למצרים עם בנימין שם אמר: "אָנכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לא הֲבִיאתִיו אֵלֶיךָ…וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים".
מצד ההיגיון מהלכו של יהודה אינו מובן, שהרי ניתן לומר שבנימין אשם בצרה שנחתה עליו. הוא הרי זה ש"גנב" את הגביע ובשקו הוא נמצא. מצד האמת יהודה יכול היה להתנער מן האחריות ולהמשיך הלאה. אולם יהודה מוכן להימסר לעבד במקומו של בנימין ואומר לשליט המצרי שמולו: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי"
חז"ל ב"מדרש רבה" מדגישים את מנהיגותו של יהודה שהתגלתה במעשהו זה, ואומרים כי מדובר לא רק בנאום אלא באסטרטגיה שלמה מתוכננת ומבוססת על מקרים ותגובות. על פי חז"ל במדרש ניגש יהודה אל מול יוסף בשלוש צורות שונות: "ויגש אליו יהודה – ר' יהודה אומר ניגש למלחמה. ר' נחמיה אומר ניגש לפיוס, ורבנן אומרים ניגש לתפילה". יהודה יוזם, מתכנן ומבצע שלושה מהלכים אפשריים שאותם למד מאביו כשהתכונן לפגישה מול עשיו אחיו, פגישה ממנה חשש כל כך. הוא מתכונן לתפילה, להתפייסות ולמלחמה. השוואה זו מחמיאה ליהודה ורומזת כי הוא למעשה ממשיך הדרך האמיתי של יעקב אביו, למרות שמבין עשרת האחים הוא הרביעי שבחבורה. ראובן, שמעון ולוי, המבוגרים ממנו אינם מעיזים להתמודד עם המנהיג המצרי. גם הם כמו כולם קורעים את בגדיהם ומתאבלים. רק יהודה לוקח אחריות.
כותרת מאמר זה מבוססת על משפט עממי הטוען כי מנהיג אמיתי לא מחכה שיכירו בו ככזה, אלא הוא קם מכוח עצמו מבצע, פועל,יוזם ומגיב. זהו בדיוק אופיו של יהודה; אופי של מנהיג שנוטל אחריות ולוקח מנהיגות. לא לחינם נבחר שבט יהודה להיות השבט ממנו יצאו מלכי ישראל לדורותיהם. ואכן כאשר קם המנהיג, ממילא כל השאר מקבלים על עצמם את מנהיגותו. לימים גם יודה בכך יעקב כשבברכתו ליהודה בסוף ימיו יאמר לו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ" .
הרב חגי גרוס, מנהל תיכון הצבי – מקיף דתי נתיבות, ומרבני 'צהר'
