בפרשתנו, פרשת וארא, מסכים משה סוף סוף לקבל על עצמו מנהיגות על עם ישראל. מנהיגות זו היא אשר, בסופו של דבר, זיכתה אותו בתואר "רבנו" , תואר יחודי, שאף אחד מהמנהיגים שקדמו לו ושבאו אחריו זכה לו. משה לא רצה בתפקיד הזה. הוא לא האמין בכוח הדיבור שלו או בכוח השכנוע. הוא ראה כי בני עמו לא מעריכים אותו ולכן תהה איך השליט החזק בעולם באותם ימים ישעה למילותיו המגומגמות של רועה צאן.
לא ברור אם ההיסוס של משה לקבל עליו את תפקיד המנהיגות נבע מפחד או מצניעות, אולם בכל מקרה מפשט המקראות ברור כי משה היה זקוק לא פעם לתמיכתו ועזרתו של אהרון אחיו הגדול ממנו.
יש משהו מפתה במנהיגות ובשררה. בקלות רבה ניתן להתמכר למנעמי השלטון ולמעמד שהוא מקנה. אנשים אוהבים את הכוח המתלווה למנהיגות והדבר משתקף בפוליטיקה, במקומות העבודה וגם במשפחה. קל למנהיג לשכוח מאיפה בא. קשה לו להיזכר בחסרונותיו ובהתחלותיו הדלות. בעניין זה אפשר לציין ראיון שהתפרסם לאחרונה עם השר שאול מופז שבו תיאר את המעבר שהוא עצמו חווה מחיי הרווחה שהכיר בתחילת ילדותו בטהרן לעוני ולאפליה שהיו מנת חלקו לאחר עלייתו ארצה. מהראיון עלה כי גם היום, שעה שהוא רואה בעצמו מועמד עתידי לראשות הממשלה, אין הוא נגרר ליותר מדי יוהרה אלא מנסה להישאר מחובר לשורשיו הצנועים.
חכמנו במסכת אבות מזהירים אותנו "שנא את הרבנות" אולם אמרו לנו גם "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". כלומר, כאשר נדרשת מנהיגות אין לפחד ואין להירתע ממנה. יחד עם זאת, על המנהיג להנהיג מתוך רצון להטיב עם הזולת ולא ממקום של האדרה עצמית.
גם בתוך המשפחה עלינו לעשות שימוש מושכל במנהיגות ובריבונות שלנו כהורים. עלינו להיות מנהיגים עבור ילדינו אבל לא מתוך הצורך שלנו בשררה ושתלטנות, כי אם אלו של הילדים בביטחון והנחיה.
השימוש בשררה הינו חרב פיפיות. מצד אחד אנשים תמיד מחפשים מנהיגות. הם מחפשים דמויות חזקות וכריזמטיות להנהיג אותם. בעולם יש הרבה יותר "אינדיאנים" מאשר "צ'יפים", כך שתמיד יש מקום לעוד אדם המוכן ומסוגל להנהיג. אנשים רוצים שינהיגו אותם. הם מחפשים דמויות איתן הם יכולים להשתייך ולהזדהות. הם מחפשים דמויות אשר יבטיחו להם כי "הכל יהיה בסדר."
אבל מנהיגות יכולה גם להיות מסוכנת. מנהיג עלול להגיע לשכרון כוח ולמחשבה כי הוא כל יכול ולכן הכל מגיע לו. מנהיגים תאבי כוח עלולים לנצל את כוחם בכדי לתת מענה לצרכים אישיים. גרוע מכך: הם עלולים לחשוב כי אלו הנמצאים תחת שליטתם צריכים ואף רוצים שינהגו בהם בשתלטנות וברודנות. אותם מנהיגים חושבים כי הכפופים להם הינם פשוטים ואפילו טיפשים מידי בכדי לדעת מה נכון ומה הם צריכים. חשיבה שכזאת מובילה בקלות לניצול לרעה של הכוח ושל הציבור.
מנהיגותו של אדם נמדדת ביכולתו לדבר על ליבם של אנשים, לגעת במצוקותיהם ולהציע להם מנהיגות שהם מוכנים ומעוניינים בה, כדברי הרמב"ן על הפסוק "הן בני ישראל לא שמעו אלי": "כי לא עשית דברי נשמעים להם."
כך גם בהורות שלנו. מצד אחד קל מאד להנחית פקודות על ילדים ולהשתמש בכוח שהגיל, הגודל והכסף נותנים לנו אולם, בסופו של דבר, המנהיגות – או ההורות האמיתית מגיעה ממצב שבו דברי חכמה שלנו נשמעים בנחת אצל ילדינו.
גם הצניעות תורמת למנהיגות. הדבר נלמד ממשה אשר, לפי הרמב"ן, אמר: "הן אני ערל שפתים ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול." נדמה כי את שיעורי המנהיגות קיבל משה מהקב"ה אשר בפתיחת הפרשה שומע את נאקת בני ישראל וזוכר את בריתו הקדום עמם. מנהיג טוב כמו גם הורה טוב, חייב להיות מחובר לרחשי הלב של הציבור שלו – בני משפחתו.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
