למה כשמשווקים לנו מכללה, ישוב או פרויקט בניה ל"אנשים כמונו" אנחנו מרגישים בנוח עם ההסתגרות, אבל כשמדובר בנושאים אחרים לא היינו מעלים על הדעת לדבר בשפה שכזאת?
יום הכיפורים כבר מעבר למפתן, וניחוחות הסוכה וארבעת המינים נישאים באוויר. מודעות הקשורות בסוכות ממלאים כבר כמה שבועות את עלוני פרשת השבוע, אשר על כן בוודאי לא תתקשו לדמיין לעצמכם פרסומת שכזו לסוכה: "השנה יושבים בסוכת הסרוגים. סוכה לאנשים כמוכם. הסוכה שתמיד חלמתם עליה. ממוקמת בסביבה מבוקשת ואטרקטיבית, מכילה אנשים איכותיים, בדיוק כמוכם. סוכה שבה תוכלו לקיים בהידור את מצוות החג: "בסוכות תשב עם רעך כמוך".
נשמע מגוחך או דמיוני? ובכן, הפרסומת הזו מורכבת כולה מחלקי פרסומות לשכונות דתיות או למסגרות לימודיות לדתיים המופיעות מידי שבוע בעלוני בתי הכנסת השונים. למה כשמדובר בסוכה אנחנו לא חשים בנוח עם הצהרה כמו "לשבת בסוכה עם אנשים איכותיים כמוך", אבל כשמדובר בשכונה או במכללה משפטים כגון אלו נתפסים כלגיטימיים, שלא לומר טבעיים? השאלה מתחזקת לנוכח העבודה שסיסמאות אלו כנראה מוכיחות את עצמן, אחרת הם לא היו ממוחזרות שוב ושוב בכל קמפיין חדש שצץ.
צאו וראו כיצד כמעט כל פרויקט בנייה חדש לציבור דתי משווק את עצמו באמצעות המונחים: יוקרתי, איכותי, עם אנשים כמוכם. (במאמר מוסגר – אף פעם לא הבנתי איך פרסומת יכולה להבטיח לאנשים שכונה עם אנשים בדיוק כמוהם, כשבדרך כלל מדובר בשכונה שטרם הוקמה). נהוג לומר שעם הצלחה לא מתווכחים, אז גם אני לא אתווכח.
הבעיה היא שלהצלחה הזאת יש מחירים לא פשוטים. אם שכונות הומוגניות הן המצרך המבוקש ביותר בציבור הדתי לאומי, אז אין פלא שבתי ספר פרטיים המזוהים עם הציבור הזה נעשים גם הם הומוגניים וכתוצאה מכך הם מתקשים להכיל בתוכם גוונים אחרים. אם שכונות הומוגניות הן המוצר המועדף בציבור הדתי, ובמקביל גם בצבורים אחרים, אז הסולידאריות מתחילה להתפורר.
וכשסולידאריות מתפוררת, אז תושב תל אביב לא מבין מדוע בנו צריך להסתכן בשמירה על חייו של תושב עוטף עזה, לתושב באר שבע לא כל כך אכפת ממצבה של משפחה שנעקרה מגוש קטיף, לתושב מאחז בשומרון לא מפריע שבקריית שמונה נסגר מפעל ותושב השכונה החרדית בירושלים אינו מתרגש מהקפאת הבנייה ביש"ע.
כדי שאדם יגלה עניין בנעשה מחוץ לגבולות השבט הטבעי שלו, מוכרחים להתרחש תהליכים של התערות ואינטגרציה בין אוכלוסיות. רק תהליכים שכאלו יבלמו מעט את תהליך ההסתגרות השבטית שעוברת החברה הישראלית. התערות כזו יכולה להתבצע במוסדות חינוך יותר אינטגרטיביים, באזורי מגורים הטרוגניים, ובמקומות עבודה שאינם על טוהרת המגזר.
נחזור לסוכות. יתכן שאם היינו מפקידים בידי הפרסומאים של ימינו גם את ארבעת המינים, הם היו מודיעים לנו בצער שמדובר במוצר לא כל כך שיווקי. בשביל מה לכרוך יחד ארבעה מינים כל כך שונים זה מזה? מי יקנה מוצר כל כך מורכב? הפרסומאים היו מציעים לנו מן הסתם לשווק כל מין מארבעת המינים בנפרד ולנסות להתאים כל אחד לאוכלוסיה שמתאימה לו. כך מי שאוהב אתרוגים יקבל רק אתרוגים, מי שאוהב הדסים יקבל רק הדסים ומי שבכל זאת מתעקש על ערבות יקבל רק אותן.
מה לעשות, והתורה ציוותה עלינו לקחת ארבעה מינים שונים זה מזה ולכרוך אותם יחד באגודה אחת. והנה למרות שהאתרוג כל כך מהודר לא ציוו אותנו לקחת ארבעה אתרוגים. ולמרות שלערבה אין לא ריח ולא טעם, היא בכל זאת התקבלה לארבעת המינים בלי שום מבחני סף ו'קריטריונים' מקודשים, כי ככה רצה הקב"ה את ארבעת המינים שלנו. שונים ומגוונים.
ואולי זה גם המסר עבורנו, בימים אלו שבהם בונים את הסוכה. העראיות של הסוכה, העבודה שהיא לא קבועה ומוחלטת, אמורה לנער אותנו מחיינו המוגנים והשלווים, ולהוציא אותנו מחומות המבצר הפרטי שבינינו לעצמנו אל רשות הרבים. שם מתחת לכיפת השמים, נוכל להתחבר גם למה שקורה בחוץ ולא נגיע למצב של ניכור ואטימות לסובב אותנו. אולי ביציאה החד-שנתית הזאת מהבית, אפשר לשמוע גם קריאה ליציאה מהבועה הפרטית והמגזרית.
אלישיב רייכנר הוא סופר, עיתונאי ופעיל חברתי. מתגורר בעיר ירוחם
