באחרונה התוודעתי לתוכנית לימודים חדשנית ויפה המכוונת ללמד ילדים כבר בבית הספר היסודי מקבץ מחוקי מדינת ישראל. היוזמה יפה ואינני יודע אם היא קיימת בעוד ממדינות המערב, ואם לא הרי שראוי היה שכן. אולם מדהים הרבה יותר לגלות בכמה מפגרת יוזמה זו אחרי החינוך היהודי שכבר לפני אלפי שנים קבע כי יש להתחיל ללמד ילדים פרקים מהמשפט העברי כבר בגיל חמש! התורה מציבה מדרג לימוד ברור מאוד המתחיל בלימוד התורה שבכתב, וממשיך בתורה שבעל-פה על חלקיה השונים (משנה, תלמוד, שולחן-ערוך ועוד) כבר מגיל צעיר מאוד ולאורך כל שנות הלימודים.
זהו איננו לימוד קל. רבים מהצעירים מתקשים בו. רבים מהילדים והנערים מתלוננים על לימודי המשנה והגמרא וטוענים כי הם משעממים. עובדה זו כמובן מעלה את השאלה עד כמה מותר "ללחוץ" על התלמידים בדרישות הלימודים בתחום התורה שבע"פ, אולם עוד יותר מכך: מה הרציונל העומד מאחורי גישה זו? האם ההתעקשות על תחום לימודי התורה שבע"פ מלמדת כי כל תלמיד ממוצע בחינוך הדתי והחרדי חייב לצאת 'רב', 'פוסק' או 'דיין'? לא רק שהדבר לא אפשרי (שיקום עם שלם של דיינים ורבנים) אלא שגם המטרה איננה ברורה. אם המטרה היא שכל יהודי ידע לקיים את ההלכה, הרי שלשם כך די ללמוד כמה ספרי הלכה מתומצתים. אם זו המטרה הרי שידיעת ההשתלשלות ההלכתית כולה עד לפסיקה איננה רלוונטית, בדיוק כפי שעורך דין לא צריך להכיר את כל הפרוטוקולים של ועדות הכנסת והמליאה שקדמו לחקיקתו של חוק מסוים?
תשובה לשאלה זו מצויה בפרשיות השבוע האחרונות, כמו זו של השבת, שמציגים את הרציונאל שמאחורי השיטה היהודית. משה רבנו שנמצא ברגעי הפרידה שלו מהעם, כותב את כל התורה ומלמד אותה את העם כולו. כשהתורה מספרת על כך היא מתארת את התורה לא כספר חוקים אלא כ'שירה', וכך כתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל".
נכון שהתורה איננה רק ספר הלכה, אך זהו עיקר מהותה (תורה מלשון 'הוראה'), ומכאן שלקרוא לספר משפטי-הלכתי "שירה" הדבר רחוק מאוד. המהות ההלכתית של ההלכה מאופיינת במימד שכלי חזק; בהכוונה התנהגותית מדויקת ובאופי מוכתב מבחוץ ומאוד לא ספונטני ורגיש. במילים אחרות בדיוק ההיפך מכל מה שמזכיר שירה.
אולם, כשחושבים על כך לעומק, מבינים כי 'שירה' מבטאת מהות פנימית. האדם שר מנסה להתגבר על מוגבלויות לשונית של פרוזה ושפה מדוברת. הוא מנסה לבטא תחושות שהן מעבר למילים שגרתיות, וכאן בדיוק בא לידי ביטוי ההבדל הגדול שבין התורה לכל מערכת משפטית אחרת. מערכות אנושיות אמנם שואפות לסדר את החיים האנושיים בצורה האופטימאלית וההגונה ביותר, אולם הן אינן מבטאות משאת נפש אלא צורך הכרחי בלבד. התורה, לעומת זאת, נתפסת כמשאת נפש. היא מבטאת מהות פנימית עמוקה ואת הצורך במפגש עם האינסוף הנעלם, היא מבטאת געגוע.
כשאני עושה את רצונו של אבי, אני נפגש איתו, יש כאן מפגש רצונות עמוק ומשמעותי. כשאני עושה את רצון האלוקים, אני נפגש איתו, יש כאן מפגש רצונות. כשאני לומד עם ילדי ומעניק להם מחכמתי הדלה ומתשומת ליבי, אני נפגש עם הרצון שלהם, אני נפגש איתם.
דוד משורר ספר תהילים שר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי" היציאה מהבדידות האנושית והידיעה כי אני לא לבד מבוטאת בעוצמה הרבה ביותר בכך שאני מממש גם את הציווי האלוקי. לכן התורה היא שירה, בדיוק כמו שכל פעולה פרוזאית שאני מבצע לפי בקשתו של אדם אהוב, היא סוג של שירה.
אנו יוצאים מימים של סליחה ורחמים, וכמה יפה לחשוב על כך שהתורה היא שירה כיון שכשאני מציית למצווה אני מכופף קמעא את ה'אגו' שלי בפני רצון חיצוני, רצון האלוקים, ובכך אני לומד לפתוח מרחב נפשי והתנהגותי שהאדם האחר (אשתי, הילדים, הורים , חברים) יכולים 'להיכנס' אליו ולהשפיע עליו. כמדומני שזה גם יסוד הסליחה והפיוס שעמדו במרכז השבועות האחרונים. הקריאה היא: צא! בן אדם צא מהגאווה שלך ובקש סליחה, גם אם זה קשה להודות בטעות. כופף את הרצון שלך בפני החבר שפגעת בו. צא, בן אדם מהאגו שלך וסלח למי שפגע בך. שחרר קצת את האחיזה בהגה הרצון האישי שלך ותן גם לאחרים לגעת בו, לעצב אותו. חג שמח.
הרב רפי פוירשטין הוא יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
