איש שאינני מכיר מתראיין עכשיו ברדיו. לפני פחות משנה נהרגו אשתו ושני ילדיו, כל המשפחה שהייתה לו, בתאונת דרכים. אשתו נהגה. עד היום אין יודעים מה גרם לה לעשות את טעות הקטלנית. זה לא הנושא, זה לא הזעזוע, אלא הכנות היבשה שבה הוא מדבר, ששוברת את ליבי. המראיינת מנסה לסחוב אותו לכיוון הקלישאות הרגשניות, אבל הוא איננו נכנע. הוא מדייק. "איך אתה מתמודד עם הגעגועים?" היא שואלת. "לא יודע" הוא אומר, הקול שלו פתוח וצלול, בלי אבק של שקר. "לפעמים אני נכנס לחדר של הילדים ומריח את הבגדים שלהם, רק כדי להיות בטוח שלא שכחתי אותם".
משהו בדיבור שלו מזכיר לי את גיבורי סיפוריו הקצרים של ריימונד קרבר. פשטות, דיוק, כנות ישירה שגורמת לך לקרוס. הסיפורים של קרבר מלאים רגש שקשה להכיל, אבל הם חפים מכל מילת רגש. אין "התרגשתי", "שמחתי" או "התעצבתי אל ליבי". יש רק תיאור פעולות ותמונות. תנועת יד שמפילה ארצה את כל הבקבוקים שבארון התרופות מספרת את ההתרחשות הפנימית.
ריימונד קרבר נולד ב-1938, ונפטר 50 שנה מאוחר יותר ממחלת הסרטן. רוב חייו קרבר נע ונד בין מקומות זולים ועבודות מזדמנות, נכנס ויוצא ממוסדות גמילה מאלכוהול, תלוש ועייף. גיבורי סיפוריו הקצרים, שנכתבו במהלך אותם שנים, הם אנשים שחיים בשולי החברה האמריקאית, בדיוק כמוהו: לוזרים. זוגות שחיי הנישואים שלהם מתחילים להתפרק עוד לפני שהחלו, מובטלים, נערים הגדלים בצל כעסים ואלימות, ואנשי מעמד הבינוני הנלחמים בקשיי הקיום והריקנות הרוחנית. בכל אחד ואחד מהסיפורים יש רגע עדין של חסד שבה מתרחשת התבהרות, אכזרית על פי רוב.גילוי של רגש בדרך לגאולה אישית או אובדן.
ב-1977 נגמל קרבר מאלכוהול ואף נישא וזכה להכרה ולפרסום. באותם אחת עשרה שנים אחרונות לחייו קרבר כתב, הרצה ולימד באוניברסיטאות יוקרתיות וזכה בפרסים. אולם גם אז הכבוד לא עמעם את ראייתו הנוקבת, החדה, האנושית עד כאב.
בתרגום לעברית יצאו קבצי הסיפורים שלו "דבר קטן וטוב" (עם עובד1987), ""על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" (עם עובד 1992 ), "אף אחד לא אמר שום דבר" (עם עובד 1994) ו"סיפורים אחרונים" (הספריה החדשה 1998).
צבי גילת הוא סופר ועיתונאי ומלמד יהדות בבית המדרש "קולות" בירושלים
