תרמו לצהר

הרב של הקרקס

מאת יאיר חסדיאל

אימו של אפרים בן השמונה נפטרה בדיוק בזמן בו מופיע קרקס איטלקי בעיר. הדרך לקרקס בימי האבל אמורה לעבור דרך הרבנים שיכריעו אם ליתום הטרי מותר ליהנות מהקרקס בימי אבלו, אבל לבו של אפרים מוביל אותו לקרקס, שם הוא מקבל היתר מיוחד מ'הרב של הקרקס' להיכנס וליהנות מהמופע.

'הרב של הקרקס' הוא קובץ סיפורים קצרים שכתב יאיר חסדיאל, עיתונאי חרדי, המעורה היטב בעולם החילוני. במרבית הסיפורים שבספר, מתמודדות הדמויות עם עולם נוקשה של מצוות, עם אורח חיים סגפני ונזירי, או עם כללים שהחברה בה הם חיים מכתיבה, למרות שהם לא כתובים. הילד החרדי שאולי מגלה שאדון רוטנברג, השכן החילוני הקשיש, הוא דווקא אדם נחמד אבל הוא מתקשה לשנות את כללי המשחק האכזריים ביחס שמפגינים כלפיו ילדי השכונה. גבריאל חושד באביו המהנדס שאת כל המבנים שבנה, הוא תכנן מבלי שהיה מוסמך לכך, אבל בעיר החרדית בה הוא חי, זה לא מזיז לאף אחד, גם לא לראש העיר. גבי, הנערה הענייה, מתאמצת לאכול כפי יכולתה כדי שאף בגד יד שנייה לא יעלה עליה, וכך אולי היא תזכה לבגד חדש. הצעירים בשטיבל מואסים במנהיגותו של ר' ברוך, הגבאי הקפדן ששולט במקום ביד רמה, ומורדים בו, לבן של הרעבע נמאס מגינוני המלכות שמוכתבים לו והוא מצטרף למשחק כדורגל של חבריו לכיתה. באמצעות הדמויות המורדות חושף חסדיאל הרבה מן הזיוף וקהות הרגשות שניתן למצוא לעתים בחברה שבה מוכרחים כולם לחיות לפי כללים נוקשים. הביקורת על אורח החיים החרדי עולה ברבים מהסיפורים, אך היא מוגשת לקורא מתובלת בהומור דק, בעדינות, ומבלי לבעוט.

דבר נוסף שעולה בחלק גדול מהסיפורים בספר, הוא כמיהה לא קטנה להנאות החיים בחברה שלא מרשה לעצמה ליהנות יותר מידי. בני הוא בחור ישיבה שאוהב להתלבש יפה, אפרים רוצה ללכת לקרקס, גבי חולמת על שרפן חדש והבן של הרעבע בסך הכול רוצה לשחק כדורגל. הטרגדיה של גיבורי סיפוריו של חסדיאל היא שבדרך כלל המים הגנובים שכל כך מתוקים להם בהתחלה, משאירים להם בסופו של דבר טעם מר בפה. גבי לא זוכה לסרפן חדש ונשארת רק עם עודף משקל, משחק הכדורגל של הבן של הרעבע נגמר במכות, ובני הסטייליסט חוזר לבית הוריו יום לאחר חתונתו המפוארת בבושת פנים.

ובכל זאת, הסיפורים של חסדיאל לא מסתיימים בתחושת החמצה אלא במעין השלמה עם המציאות. הגיבורים המובסים נוטים לקבל על עצמם את הכללים, ולא לפרוץ גבולות. גם חסדיאל, מחבר הסיפורים מעיד על עצמו שהוא אינו חי בדיוק לפי הכללים בחברה בה גדל והתחנך, ובכל זאת, גם הוא בוחר להמשיך ולחיות בה ולא לפרוץ את גבולותיה. יש שיאמרו שהוא משכיל ליהנות מכל העולמות, ויש שיאמרו שהוא פוסח על שני הסעיפים.