"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (רש"י בראשית א,א). הדרך הפשוטה להבנת הנחת היסוד המנחה את ר' יצחק בקושייתו על הפסוק הפותח את התורה, היא להניח כי הוא תופס את התורה כקובץ חוקים, אשר על כן מבחינתו סיפורי בראשית, הכוללים את תיאור בריאת העולם, גן עדן, קין והבל, המבול, מגדל בבל, סיפורי האבות – אברהם יצחק ויעקב, וסיפורי יוסף ואחיו, ואף תחילתו של ספר שמות המתאר את הירידה למצרים, השעבוד ואופן היציאה משם – לכאורה כל אלו, אינם רלוונטיים במסגרת קודקס החוקים של התורה. כשם שלא נמצא בספר החוקים של מדינת ישראל סיפורים על העליות, החלוצים ומלחמת השחרור, על אף שאלו מהווים את התשתית למדינת ישראל ולספר החוקים שלה.
ר' יצחק מציע לפנות אל ספר שמות, אל המקום שבו מופיע לראשונה ציווי קולקטיבי לעם ישראל כעם, ערב היציאה ממצרים, בציווי לקדש את החודש. תפיסתו זו של ר' יצחק מניחה במוקד הדיון את השאלה היסודית מהי דת בכלל ומהי הדת היהודית בפרט? האם דת היא אוסף חוקים והלכות המכתיבים אורח חיים ומעצבים תודעה כשכל השאר הם רק בבחינת תוספת וקישוט? או שאולי תרבות איננה בהכרח רק קובץ חוקים אלא גם ממסורות, סיפורים ואגדות? לפי התפיסה האחרונה ברור למשל כי סיפור הגירוש מגן עדן מלמדנו יסוד חשוב ביחס לציווי ולהפרתו; סיפור המבול מלמדנו מוסר חברתי מהו; מגדל בבל מלמדנו על סכנת היוהרה שאליה עלולה להיסחף תרבות טכנולוגית מצליחה; סיפורי אברהם מלמדים אותנו נאמנות לארץ ישראל מהי; סיפורי יוסף ואחיו מלמדים אותנו ערכי משפחה וקהילה וכך הלאה.
תורת ישראל על כל ספריה, המכילה בקרבה קובץ חוקים לצד אוסף סיפורים, מלמדת אותנו כי אישיות שלמה היא זו שמערכת חוקים היא זו הקובעת את גבולותיה אולם יש לה גם מסורת של סיפורים המקנים לה ערכים לתוך אורח חייה. אומה שלמה היא זו המפיחה בתוך גבולות החוקים שלה רוח מתווה המאפשרת הכלה אינסופית גם של סיטואציות שלמערכת החוקים היבשה אין מענה בעבורן.
היהדות איננה רק השולחן הערוך המוגדר של עולם ההלכה כי אם גם רוח ישראל סבא, המנשבת מסיפורי התורה, מדמויות המופת – אבותינו, המצטיירות בפנינו בסיפוריה, וכל אלו גם יחד, מכוננים את התודעה היהודית המלאה.
אולם נראה כי ניתן להציע פרשנות נוספת להנחת היסוד הניצבת מאחורי שאלתו של ר' יצחק, אלא שהפעם נאיר בזרקור בתוך דברי ר' יצחק המצוטטים לעיל את המילים 'שנצטוו בה ישראל'.
על פי הבנה זו, נאמר, כי הנחת היסוד של ר' יצחק היא שספר התורה מיועד לעם ישראל וככזה עליו להתחיל בנקודה הראשונה שבה עם ישראל ניצב לפני הקב"ה כעם, וזה קורה רק בפעם הראשונה שבה העם מצטווה ציווי קולקטיבי ערב היציאה ממצרים, על קידוש החודש.
סיפורי הבריאה, גן עדן, המבול, ומגדל בבל ועוד נוגעים לכלל העולם. אברהם הוא אמנם אבי יצחק, אולם הוא גם אבי ישמעאל. יצחק הוא לא רק אביו של יעקב אלא גם אביו של עשו. אפילו סיפורי יוסף והאחים הם עדיין בבחינת סיפורי משפחת יעקב ועדיין לא סיפורי עם ישראל.
הבנה זו מעלה על השולחן את המתח שבין ישראל לאומות, בין לאומיות ואוניברסאליות. האם העם היהודי המכונס בתוך עצמו, בבחינת 'עם לבדד ישכון', לא צריך להתעניין בהיסטוריה של העולם ובמתרחש מחוץ למסגרת התנהלותו שלו? או שמא עליו לקיים קשר וזיקה גם עם ההיסטוריה האוניברסאלית?
מבחינה זו התחלת התורה בסיפורי הבריאה יוצרת איזון מרתק בין הבית הישראלי לעולם החיצוני, בין היותו של העם היהודי שייך למשפחת העמים, לקביעה של 'עם לבדד ישכון'. האינטראקציה בין העם היהודי לאומות העולם, איננה פסולה על פי התורה והיא עצמה מונחת בתשתיתה בסיפורי בראשית שממחישים אינטראקציה זו. אולם אל לה למגמה זו לטשטש את ההבדל שבין העם היהודי לשאר העמים. אל לה לפגום בזהותו של העם היהודי, במורשתו, ובלאומיותו.
מתוך ערפל זה שבין החוק לרוח, בין ההלכה למסורת, בין לאומיות לאוניברסאליות, בין קוסמופוליטיות להתבדלות, בוקעת ועולה בשורת תורתנו ומבשרת ואומרת – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
הרב איתמר אלדר, מרצה במכללת 'אוהלו', ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרבני 'צהר'
