לפסוק הפותח את פרשתנו, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ובעיקר למילים הסתומות 'שמים וארץ', יש כמובן משמעויות קוסמולוגיות, אולם בעיקר משמעויות סמליות, ואפילו טעונות. "השמיים שמיים לה'" אומר דוד בתהלים וממשיך "והארץ נתן לבני אדם". השמים מסמלים את הרוחני והארץ את הטבעי והפיזי. הקביעה שהאלוקים ברא את שניהם, נותנת להם מעין מעמד שווה, והיא מבטלת את התחרות בניהם, שהרי האלוקים ברא את שניהם ולכן על שניהם להתקיים.
מכאן נגזרת גם חובת החיבור שבין חומר ורוח. המשמעות של החיבור הן נרחבות. כך למשל מצוין לשקוע בעולם של לימוד תורה, אולם חייבים לדאוג לפרנסת המשפחה. חייבים לדאוג לרוח אבל גם לביטחון המדינה ולשירות בצבא. דוגמא נוספת היא כשאני מחנך את ילדי, אני מציב ערכים אותם אני שואף להקנות להם ('רוח'), אולם אל לי לשכוח גם את בריאותם הנפשית והפסיכולוגית (המימד 'הטבעי'). השילוב בים השניים לכאורה הוא טבעי ומתבקש, אולם כשאנו מתבוננים סביבנו אנו מזהים בעיקר קבוצות המתמקדות באחד משני הקצוות. ישנם המתמקדים בפן 'הרוחני' ומשקיעים מעט מאד בפן 'הטבעי' (עבודה, שירות צבאי). מאידך ישנם המשקיעים מאד בפן 'הטבעי' אך מעט מאד בפן ה'רוחני'.
את הדיכוטומיה הזאת בטא גם מותו של משה שעליו קראנו בשבוע שעבר.
סיומה של פרשת "וזאת הברכה" מציינת את שני הפנים הללו באישיותו של משה. מצד אחד הוא היה הנביא, בה"א הידיעה. כמוהו לא היה ולא יהיה. שהרי האלוקים ידעו פנים אל פנים. משה מציין את הקצה הרוחני הגבוה ביותר אליו יכול בכלל להגיע ילוד אישה. מצד שני משה היה מנהיג מדיני, חברתי ואף צבאי. הוא הנהיג בהוראתו של ה' את המרד במצרים ולאחר מכן את העם בצאתו משם. הוא עמד בראש הצבא לאורך כל ימיו והוביל אותו בכיבוש מדינות ממלכת עבר הירדן המזרחי. מנהיג שכזה היה רק עוד אחד בהיסטוריה של עמנו: דוד המלך. מצד אחד לוחם ומצביא נחוש, ערמומי ובעל עוצמה כבירה. ומצד שני נביא, הכותב את הספר ה'מתפלל' מכולם: ספר תהילים.
מותו של משה הוא מותה של 'ו"ו החיבור" המחברת בין 'השמים' ל'ארץ'. מייד אחרי מותו יהיה העם קרוע בין הגישה ה'טבעית' לחיים שאיננה רואה את הדתיות והרוחניות כנושא מרכזי ומהותי לקיום, לגישה הרוחנית הממעיטה בחשיבות החיים הטבעיים האנושיים ומדגישה את הפן הרוחני. הקרע הזה קיים עד היום בכל אחד מאיתנו.
יש הפוגשים את הצורך הרוחני בגיל 21, לאחר הצבא, כשהם משוטטים בהודו, דרום אמריקה או אפריקה. העצירה שבאה במקום להתחיל את החיים 'הטבעיים' ולרוץ לאוניברסיטה בדרך אל הג'וב המבטיח, אפשרה להם לחוש את הצורך בשלב מוקדם שכזה. יש שיפגשו אותה במשבר גיל הארבעים המפורסם המתבטא פעמים רבות בטעם התפל של העיסוקים הטבעיים האינטנסיביים. יש הפוגשים את הצורך 'הטבעי' כשהלימודים ב"כולל" לא מספיקים לקיום המשפחה אפילו בצמצום, והם מגלים שיש לרכוש גם את 'הטבעי', קרי: לימודים, עבודה ופרנסה. ויש שמנסים לחבר כל הזמן את השמים ואת הארץ ומגלים עד כמה קשה לשמור על האיזון הנכון והמדויק.
ייתכן וזהו סוד התפר שבין מות משה לפרשת בראשית. פרשת בראשית מסמנת את החזון הנשגב ואילו פרשת מותו של משה מסמנת את הקושי לממש את החזון. זה נכון שרק משה מימש את החיבור, אבל גם עלינו לנוע בעקשנות במעלה השביל המטפס אל ההר, מתוך ידיעה שלעולם לא נגיע לפסגת החיבור המושלם. מאידך אין לנו דרך אחרת.
הרב רפי פוירשטיין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
