במהלך שנות התיכון, בייחוד בשמינית, חווים התלמידים, בנוסף לחוויות השגרתיות של הלימודים והבגרויות, חוויות ואירועים משמעותיים במישור החברתי. אלו עשויים להטביע חותם ולהותיר רושם עמוק. לעיתים חוויות שכאלה מצליחות לשנות תפיסת עולם, מחשלות, פותחות את העיניים ומבגרות. חוויות שכאלה עשויות להיות התנדבות בקהילה, מסע שורשים בפוליןאו שנת של"פ בערי פיתוח.
שני יוזמות חינוכיות חיוביות נוספות הן זו של "גשר", תנועה המבקשת ליצור נתיבי הבנה בין דתיים לחילוניים ובמסגרתה נפגשים תלמידים דתיים עם חילונים בני גילם.
פרויקט אחר, ומיוחד לא פחות, הוא "שבת חרדים". "שבת חרדים", למי שנתקל בצמד המילים האלו בפעם הראשונה, היא שבת ייחודית וקסומה שמתקיימת בלב ליבן של שכונות חרדיות סגורות כמו "מאה שערים", וכוללת מסע בין חסידויות וחצרות אדמו"רים, טישים וסעודות אצל משפחות. כל משתתף לוקח מהשבת חוויות, רגעים, מראות, תחושות, סיפורים ותובנות. "שבתות חרדים" מותירות רושם עמוק ודרכן נחשפים לעולמות, לתרבויות, למנהגים ולצורות לבוש לא מוכרים, שטומנים בחובם סודות ומסורת עשירה רבת שנים.
אמנם שני הפרויקטים מניפים את דגל החיבור, האחדות וההבנה בין חלקי העם, אולם מכיוון שמבחינות רבות דפוסי ההתנהגות של הצעיר הדתי מזכירות יותר חילונים מחרדים, הדעה הקדומה לגבי האחרונים מצויה יותר. הללו נראים לנער הדתי הממוצע פרימיטיביים, שונים ומוזרים.
אינני סוציולוג ולא איש חינוך, אבל אני יכול לתלות את הסיבה לחוסר ההכרה בערכו ובתרומתו של הציבור החרדי, בראייה סלקטיבית ומעוותת. כשמדובר בחרדים ההתמקדות התקשורתית עוסקת בריבוי הילודה, בדלות ובמחסור, בלבוש השחור והדעות הפוליטיות השונות. ייתכן והמרחק נוצר על רקע המכנה המשותף עם החילונים כבני אדם "חופשיים". אולי זהו הפחד שמביא לריחוק וסלידה.
דווקא על רקע האמונה המשותפת, נדמה לי כי יוזמה כמו "שבת חרדים" היא לא רק הזדמנות להכיר משהו אחר, אלא אפילו "קירוב קרובים". מסיפורים שהתגלגלו לאוזניי אני יכול להעיד שהחוויות הם מדהימות ומיוחדות והתגובות החיוביות הן רבות. חברים שהשתתפו בשבת תיארו בהתרגשות שבחסידות "קרלין" התפילה נאמרת בקול רם ועם הרבה עוצמה והתעלות. ב"בעלז" יש גבאי שתפקידו לדפוק על השולחן כדי להורות על סיום הברכה של החזן שלא נשמעת מרוב רעש וצעקות. אפשר ללמוד הרבה גם על הקפדה בצניעות, שבאה לידי ביטוי בחוסר תגובתה של בעלת הבית החרדית ל"תודה" מצד המתארחים הדתיים. זה מין "גשר"- רק שזה נעשה מול חרדים, ואולי, מי יודע, נזכה ל"מצווה טאנץ'" (ריקוד שמקובל בקרב הפלג החסידי ביהדות החרדית) החרדים והדתיים ביחד, יד אוחזת יד, ובלי שימוש ב"מטפחת".
המציאות החברתית הישראלית היום, יוצרת הפרדה קבועה בין דתיים לחילוניים, ובין דתיים לחרדיים במוסדות החינוך, בתנועות הנוער, במקומות הבילוי ועוד. לכן, קיימת חשיבות רבה בקיום מפגש בין חלקי העם היוצר הזדמנות להתנסות בחיים משותפים, הלכה למעשה. המפגש שיחשוף את האחר כאח, בוחן את הגדרת זהותו ויוצר בסיס משותף לדיון, לדיאלוג, על אף חילוקי הדעות.
השנה, בשמינית, מן הראוי שהישיבות התיכוניות והאולפנות יאמצו יוזמות אלו לחיכם וישלבו אותן בלוח הזמנים והיעדים, מעבר למאמץ שמושקע בבגרויות. ביצוע היוזמות לא ממש תבטיח אחדות מושלמת, אבל בהחלט תקדם את העם עוד צעד קדימה בדרך לאחדות האומה. ובעיקר ייצור פה דיאלוג פורה ועמוק בינינו לבין מגזרים אחרים. לצערנו אנו רואים שיש יותר השקעה שמופנית לגישור עם שמאלנים/ צפונים/ ערבים. במיוחד במציאות הישראלית הנוכחית ראוי להפגיש את בני הנוער עם חילונים ועם חרדים, כך שתבנה קרקע פוריה להבנה והזדהות, והעולם הדתי ייחשף גם בפני חילונים וחרדים, ואולי בעז"ה מהצעירים תצא בשורת האחדות. חודש הרחמים והסליחות הוא זמן לחשבון נפש לאומי, וסוגיית אחדות האומה צריכה לעמוד בראש מעינינו שלמענה צריך לרכז את כל העם בשאיפה אמיתית לקרב אותה, ובעז"ה נעשה ונצליח.
איתמר ליברמן הוא תלמיד בשיעור ב' בישיבת ההסדר "המאירי", ירושלים.
