כותבים רבים מעידים כי בתהליך הכתיבה הם מוצאים לא רק פרנסה או חוויה אלא גם תרפיה. אמנם מי שכותב עושה זאת בעיקר עבור אחרים, בכדי שישכילו או שייהנו, אולם הוא עושה זאת גם עבור עצמו. יש בכתיבה ביטוי ליצירתיות שבאדם. לעיתים יש בכתיבה גם ניסיון, לרוב לא מודע, לשחרר רגשות שליליים או מועקות. הכתיבה מאפשרת להתגבר על התחושות הללו. הדבר נכון גם לגבי, והפעם במיוחד.
לפני מספר ימים מלאו שלוש שנים לחטיפתו של החייל גלעד שליט. גלעד מוחזק במהלך כל השנים הללו בתנאים פיזיים ופסיכולוגיים בלתי אנושיים. שלא כמו אסיר רגיל, אין הוא יודע מתי יגיע יום שחרורו. דבר זה לבטח מגביר את תחושת הייאוש. אין לי כל ספק כי כל העם, על פלגיו השונים, מאוחד ברצון להחזיר את גלעד הביתה. אם ישנן מחלוקות הם רק בשאלת הדרך. דווקא משום כך, לדעתי על כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו מה הוא עשה בכדי להחזיר את גלעד, או לכל הפחות, לתמוך ולהקל על משפחת שליט הנמקה בכאבה כבר שלוש שנים? אמנם ברבים מבתי הכנסת בארץ מזכירים בשלוש השנים האחרונות את גלעד ונושאים תפילה לשחרורו, אולם האם די בכך? האם בכך עשינו את המחויב עלינו? האם בכך אנו מקיימים מצוות "עזוב תעזוב עמו" כלפי המשפחה?
לי אישית, כמו לכל אחד, יש ערימות של תירוצים מדוע אינני עושה יותר. אני מתרץ את הפאסיביות שלי בכך ש"ממילא זה לא יעזור", בכך שהגורמים המחזיקים בגלעד אינם מושפעים כלל מ"דעת קהל." אני יכול גם לפטור את עצמי מהנושא בידיעה כי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה כדי לשחרר את גלעד, תוך שמירה על איזונים נכונים ברמת מקבלי ההחלטות. אני יכול גם להגיד כי אני עסוק בחיים שלי ובבעיות הקיומיות ולכן "יש אחרים שיעשו את זה". אני תמיד יכול להגיד לעצמי שאין טעם להגיע לעצרת או משמרת מחאה בנושא כי "בן אדם יותר או בן אדם פחות" זה לא מה שישנה. קל הרבהיותר להתנחם בעובדה שיש אחרים שעושים למען גלעד. האמת היא שאין סוף לתירוצים… וכמספר התירוצים כך מספר הסיבות שהיו אמורות לגרום לי לעשות יותר.
למרות שמצד האמת אין לאזרח הפשוט היכולת להשפיע בצורה מהותית על מדיניות הממשלה או על מהלכי החוטפים, עדיין בכוחנו לעזור למשפחת שליט בעצם הבעת הזדהותנו. זהו המעט שאנו יכולים לעשות ע"מ לחזק אותם במערכה על השארתו של גלעד בתודעה הציבורית ועל סדר היום. למשחפה חשוב לדעת שהיא לא לבד, ואת זה עושים באמצעות שותפות. בהגעה לעצרות, בכתיבת מכתבים, בהדבקת סטיקר על המוכנית, בתליית דגל על הבית ובתרומה של כסף.
כתיבת שורות אלו הייתה תרפויטית עבורי. היא שחררה מועקה מסוימת שהייתה קיימת בי ביחס לנושא, אולם היא גם מחייבת אותי. יש פער גדול בין מה שאני יודע כי עלי לעשות למען גלעד ומשפחתו ובין מה שאני עושה בפועל. אני רק יכול לקוות כי השעה שהקדשתי לכתיבת המאמר, לא רק תסייע לניקוי המצפון אלא גם תהפוך אותי לרגיש יותר לנושא מכאן והלאה. שהמילים יהפכו למודעות למצוקה של משפחת שליט, כך שבפעם הבאה לא תהיה לי התלבטות אם להצטרף לפעילות למען שחרורו של גלעד. שההחלטה שאקבל אז תהיה שונה מזו שקבלתי עד כה. והי אם דברי אלו הצליחו לעורר לא רק את הרגישות שלי, אלא לפחות של עוד בן אדם אחד מהקוראים, הרי שבוודאי אחוש כי הועלתי במשהו למסע הקשה של משפחת שליט.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל קליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
